יללות הסתיו בתל אביב

תן מילל לקראת חצות. החבר'ה שלו מצטרפים לקריאותיו. אנחנו מנסים להבין אם היללה הזאת זאת אינה התחלה של אזעקת צבע אדום.

בצפון תל אביב ישנם הרבה תנים. לא מזיקים בדרך כלל לבני אדם. בלילות הקיץ השקטים – היללות שלהם מעירות אותנו. הנכדים מתעוררים בבכי. ואני מתעודד – עדיף תן  מיוחם על טיל חות'י בליסטי.

הנושא השבוע אינו מלחמתי, שכול או עוד הצעה לתקומה מיידית. קטונתי. השבוע  משתף אתכם ברגעי מבוכה, מחשבות מיותרות, ואי הבנה מביכה – איך מתמודדים עם כל התל אביביות היפות שמקיפות אותנו בלבוש  מינימליסטי וחיוך של מיליון דולר.  אותה שאלה לגבי גברים כמובן.  ביחוד אלה עם הבטן השטוחה והזרועות המסוקסות.

לא משנה כמה אני וותיק בתחום הזה, יש מצבים בהם אני נבוך כמו תיכוניסט צעיר. סבא לשישה, ועדיין לא מרגיש בנוח כשאני שומע תל אביבי וותיק זורק הערה סקסיסטית למלצרית צעירה או מחמאה חד משמעית לבחורה שעומדת לידו בתור בדואר. אדוני,  אתה לא מגניב ובטח לא בראש של אף אחת שחוסכת לטיול אחרי הצבא. מבחינתי, כל אחת מהנשים הצעירות האלו הייתה יכולה להיות הבת שלי, ואני ממש לא מוכן לשמוע כי מישהו הטריד אותן במבט מגעיל ומילה שאינה ראויה. פשוט לא מתאים.

לטעמי, כל מי שמעלה על דעתו מחשבות רומנטיות על אחת שצעירה מבנותיו – דפוק. לא משנה מה הוא היה פעם, יפה, חתיך, מצליחן - כי היום הוא  יותר כמו עץ יבש, בשלכת סתיו חייו, כפוף ובעיקר לא רלבנטי בכלום לפרחים היפים שפורחים באביב חייהן. נכון שישנם חריגים. כמו יום שמש נעים באמצע הסתיו. אבל באמת – בואו נניח לפרחי הבר.
בלב העיר, עם מזרן יוגה מגולגל על הכתף, בדרך מהדירה לסטודיו עם אספרסו קצר בבר השכונתי - והכל בתלבושת הכי מחמיאה שיש , זה הנוף התל אביבי המוכר. הכי יפה. הכי חברתי. הכי פרובוקטיבי. וזה לדעתי גם מה שיפה בעיר שלנו מכל מחוז אורבני ברחבי ממלכת גדרה עד חדרה. אנחנו, שמרגישים חופשי וליברלי. בלי קשר למיניות או פרובוקטיביות. זאת התל אביביות נטו. חיים בכיף, גם אם זה בבגד צמוד בו לא רק רואים את מינך אלא גם את הדת.

כידוע כולנו סובלים מפיצול אישיות כזה או אחר, וגם אצלי בראש מסתובבים כמה דעתנים שלא ממש מסכימים האחד עם השני, מה שהופך את העניין הזה למעניין יותר. תקשיבו רגע למה שהחרמן הקטן שבתוכי מתחיל עכשיו בקו הגנה צפוי:

ואוו, ממש קשוח עיתונאי קטן שלי, איזה דעתנות. אתה ממש צדקן חס פשרות. בוא נדבר רגע על הצד השני של המטבע ברשותך?

כאילו, בהליכות הספורטיביות שלך כל בוקר, על מסלול ההליכה בחוף תל ברוך, במקביל לאין מסלול המראה של שדה דב, מה בדיוק עובר לך בראש כשאתה הולך נמרצות בעקבות ספורטאית צעירה, שצועדת לפניך בבגד ספורט יותר הדוק מניילון נצמד במטבח?

אופנת בגדי ההליכה של הצד הספורטיבי הנשי הפכה בשנים האחרונות למכשול מוסרי עבור כל מי שעיניו בראשו. איזה הורה מוכן לקחת את הסיכון ולשלוח את בתו היקרה להליכה ספורטיבית עם כיסוי צמוד גוף שלא משאיר כל ספק לגבי המבנה הפיזי של היצור העדין הזה שמקפצן לפנינו בבקרים.

ועוד הגמד הרשע הפנימי בטענותיו - קשה לך עם גברים שלא ממש נכנסו כמוך שוב לזוגיות ממוסדת והם ממשיכים בסיבוב השני להמשיך ולסובב את רולטת הדייטים כל ערב מחדש? מפריע לך שהם כותבים בטינדר שהם מעדיפים להכיר נשים בנות 35 מינוס, כאילו – איפה הפירגון? הנשים שיוצאות איתם לא ממש הולכות עם אקדח צמוד לרקה. הן בוגרות, מעל גיל 21, בטוח יודעות להגן על עצמן ולהשיג את מה שהן רוצות בחיוך ובתחכום. רווח דו צדדי. לא?

אז אפשר לעצור פה. הדילמה מוכרת. פורנוגרפיה היא לא רק שאלה של גאוגרפיה. בראשו של כל גבר ממשיכות לטוס המחשבות, עד שיפסיק בכלל לחשוב. הבעיה שלי כרגע היא איך אני מוחק את פער השנים לכמה דקות כושר ומצמצם טווח להשיג את הבחורה שעקפה אותנו עכשיו עם הטייטס הסקסי/ספורטיבי הזה.

הפיתוי שלעולם לא יושלם, וטוב שכך. כי מי שלא רואה הפיתויים, מתלבט, ומחליט מהר מה טוב ואחראי, כנראה גם לא זוכר איזה יום היום, את שמות הנכדים שלו, ובאיזה מקום השבוע הפועל תל אביב בליגת הלאומית.

למה, חברים, אצלכם זה אחרת?