כל הדרך לירושלים, ניסיתי לשחזר ולהיזכר האם אבא שלי ביקר אי פעם באחת מדירות הסטודנטים שלי אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת.
במהלך לימודיי האוניברסיטאיים עברתי שלוש פעמים לדירות קטנות בלב תל אביב, ולבד מהפעם הראשונה בה נזקקתי לחתימת ערבות בחוזה מול בעלת דירה שלא התרשמה מחיוכי ובלוריתי – מעולם הורי לא היו מעורבים במגוריי הסטודנטיאליים. האמת – הפסד שלהם.
השבוע עלינו לירושלים. עלינו, כי לבת שלי יש גם אימא, ובלעדיה אין עליה לירושלים, בעיקר מאז ששרת התחבורה פתחה את הנתיב לתחבורה ציבורית גם לזוג הורים שמסגרת ההטבה 2+ בנתיב הימני, הנסיעה פחות מעצבנת. נסיעה שצריכה לארוך פחות משעה – נמשכת ונמשכת בעומסי התעבורה המתגברים ורק לחצות את נתיבי איילון מרמת אביב בואך כביש מספר 1 – אירוע שנמשך כזמן נסיעה בדיליג'נס מנמל יפו ועד למקווה ישראל לפני 120 שנה.
לשמחתי כבר גידלתי שלוש סטודנטיות, זאת האחרונה. אחריה כבר לא אהיה בקשר עם המועצה להשכלה גבוהה, אלא אם אחליט בעצמי לנסות לשפר את ציוני התואר הראשון שלי ואז אולי יקבלו אותי ללימודי תואר שני; שדרוג השכלתי שלא היה חסר לי מעולם, אבל מי יודע – אולי בקרוב תואר בלימודי הרבנות יהיה חובה לגברים פה.
עלינו לירושלים בגלל הגעגוע, הקציצות, והמדפים.
ילדה שחרשה את דרום אמריקה אחרי השחרור; ילדה שכבר גרה מחוץ לבית בשנת השרות, הכי רחוק מרמת אביב בתחומי הקו הירוק, בקיבוץ על גבול הצפון; ילדה שהתנדבה לשרת ברמת הגולן עם לוחמי חטיבה 7 ובשבתות לא הסכימה שנבקר אותה; ילדה שמזמן כבר לא ילדה, עברה את הגיל בו אימה נישאה, אבל עבורנו היא תמיד תהיה הילדה הקטנה שצריך להעביר אותה בכבישים המסוכנים של החיים.
הילדה אמרה משהו על כך שהחדר בדירת הסטודנטים ששכרה קטן קצת, חסר לה מדף - ואנחנו כבר היינו עם מקדחה חשמלית ביד אחת, ברגים בין השיניים ושלישיית מדפים בתא המטען בואך ירושלים. עם לב מתרונן, צידנית עם כל מה שמצאנו במקרר, והרבה עודף מוטיבציה הורית שנהדפה בנימוס אסרטיבי על מפתן דירת הסטודנטית שלנו. באנו, קדחנו, שבענו, וחזרנו אל העיר הגדולה. מה שאהבתי היה, כי אחרי הבורג הראשון היא אמרה לי תודה. לקחה המקדחה והשלימה את העבודה בעצמה. כמעט יותר טוב ממני. אז הבנתי שזה לא המדפים שהיו חסרים לה, אלא שבירושלים היה חסך הורי זמני.
אצלי הגעגוע לצחוק של הסטודנטית חזר כבר בשער הגיא. זאת לא הפרידה אלא ההבחנה – שזהו. מעכשיו זה רק אנחנו.
בכל השובך הנוח שבנינו לעצמנו לפרק המסעיר בחיינו מקננים מעכשיו רק זוג יונים. מול מסך 65 אינץ', הומים ומחפשים עיסוק חלופי. התנדבותי. להסחת המחשבות הנוגות, בימים הכי נמוכים של תל אביב מאז מאורעות תרפ"א – 1921. שנה בה הגיע לתל אביב הסבא שלי, מהגר עבודה אופטימי עם מחט ביד וחלום ציוני בלב שמצא לשמחתו חדר עם מיטה במקום זול. בשכונת מנשיה. בלב קו העימות שהיה באזור נווה צדק , בעוטף יפו העוינת.
כמעט מאה שנה שחלפו. שוב חוזר הניגון. על סבא שלי בנחלת בנימין ירו צלפים ממסגד חסן-בק ביפו. על הסבא במטולה יורים טילי נ"ט מהמסגד בכפר כילא שבדרום לבנון. אותה "המנגינה", רק קוטר הקנה גדל והולך עם השנים.
את המנגינה הזאת חייבים להפסיק.
ומהר.
תגובות