יש דברים שהגיל והקילומטראז' מלמדים אותך להעריך מחדש. למשל, את מושג הזמן. פעם הייתי מסוגל לנסוע חצי שעה בפקקים ולו רק כדי לחסוך עשרה שקלים על איזה פריט זניח; היום אני עדיין עושה את זה, אבל כבר בדרך הלוך מתחיל לחשב במרירות כמה עלה לי הדלק, כמה תאי מוח שרפתי ברמזורים, ומה בדיוק חשבתי לעצמי כשיצאתי מהבית. כי כסף, בסופו של דבר, אפשר להרוויח מחדש. זמן, לעומת זאת, מתאדה באוויר בלי להשאיר עודף. ועדיין, מספיק שמישהו יתלה מולי שלט זוהר של "מבצע", והמוח התבוני מתאפס מיד לגיל שמונה: חמישה שקלים פחות כאן, עשרים שקלים הנחה שם, מציאה שאסור לפספס בשום אופן. עזבו רגע את העובדה שבשביל עשרים שקל חיסכון תיאורטי אני מוכן לבזבז שעה שלמה ונושמת מתוך החיים שלי. זה בדיוק התסריט שקרה לי השבוע, רגע אחרי שעליתי לעיר הבירה והסטודנטים למשימת חילוץ הורית. הנוהל מוכר: הסטודנטית הצעירה מבקשת מאבא לעשות את מה שאבות מתוכנתים לעשות, לבוא ולתלות מדפים בפינת הלימודים החדשה. הדירה, איך לא, ממוקמת באזור הכי מאובטח בירושלים, דלת ליד שכנה פסיכולוגית שנשואה לפוליטיקאי, אבל בבניין שנראה כמו המוהיקני ...