לא מבין את זה. המחירים פה נוסקים כאילו הם מתאמנים לאולימפיאדה, ההכנסה שלנו עומדת במקום כבר שנים - אם לא נסוגה בזהירות לאחור - ותוספת היוקר של שני האחוזים שקיבל חלק מהעם עשתה בערך מה שכוס מים עושה לשריפה בכרמל. ובכל זאת, אנשים שורדים. יותר מזה: הם חיים. יוצאים. מזמינים. טסים. קונים. נהנים. נתב״ג שוצף, המסעדות מהבילות, מסכי הטלוויזיה גדלים משנה לשנה, והשכנה שלי מחליפה טלפון בששת אלפים שקלים בלי למצמץ. בתשלומים, כמובן. כי גם הטלפון צריך זמן לעכל את זה. כרטיס טיסה לפריז, שפעם עלה בערך מאה יורו לכיוון, עולה היום אלף דולר הלוך ושוב - בלי מזוודה, בלי ארוחה, ובלי האפשרות לשאול את עצמך למה אתה נוסע. רק תעלה למטוס ותחשוב על זה אחר כך. ואני לא מבין. באמת שלא. אני אקדמאי למדעי החברה, יש לי הבנה מסוימת בכלכלה, ואפילו יצא לי פעם לפתוח אקסל בלי להזיע. אבל איבדתי קשר עם המציאות הכלכלית. לא ברור לי איך העולם של הצעירים לא מתפרק. איפה האופק שלהם, חוץ ממילואים, שכר דירה, קפה ב־18 שקלים ותקווה שסבתא תחיה עד 120 — אבל תעזור עם ההון העצמי למקדמה על דירה לעצמם עוד קודם. מי שהמציא את המשכנתא הה...

חמש עשרה קומות, שישים משפחות, מאות דיירים ואלפי אורחים, וכולם מצפים ממך להיות במיטבך עוד לפני שהקפה של הבוקר התחיל להשפיע. דלת המעלית נפתחת, אתה בדרך לשיעור יוגה, נאבק בזמן כדי לתפוס את המקום הרחוק מהמזגן, ואז מחכה לך המבחן האמיתי: זוג שכנים מבוגרים שמחייכים אליך בציפייה. בתוך שניות אתה אמור לשלוף מהארכיון את כל הרזומה שלהם, שמות, ילדים, קומה, איפה הם חונים, ואיזו בדיחה קטנה תעבוד הפעם כדי להתחמק משיחה על מזג האוויר. "כל ישראל חברים", אומרים. בבית המשותף זה מרגיש לפעמים יותר כמו רולטה רוסית של זיכרון לטווח קצר. אני תל אביבי בדם. למעט פסק זמן חלוצי קצר שבו הקמתי יישוב "חומה ומגדל ב'" על גבעות מודיעין עם יהודה המכבי, פחות או יותר, תמיד הייתי איש הבית המשותף. מעולם לא היה לי ממ"ד פרטי. תמיד חלקתי מרחב מוגן עם זרים גמורים שהפכו לרגע לשותפי גורל. פגשתי אותם במקלט השכונתי בין צמודי הקרקע, בממ"ק הקומתי שבו ניצחנו את המלחמה האחרונה בזכות שכנותיי האמיצות, וגם במקלט התת קרקעי, כשראשי נפץ כבדים מחקו בניינים ברמת אביב ואנחנו התחפרנו למטה. במקלטים הא...