השבוע חגגתי עם חברי מתיכון עירוני א' את כניסת בנו בברית אברהם אבינו. בקיצור, הברית. מזל טוב.
מי מכם שעוקב אחרי וכבר הבין מתי נכנסתי לכיתה א', מבין כי החבר שלי חצה לאחרונה את גיל שבעים, ועוד כוחו במותניו. ולא, זאת לא הייתה תקלה. לתינוק הזה יש אחות בת שנתיים, ועוד מספר אחים גדולים מאימהות שונות. עשרה ילדים משש נשים וארבע חתונות. החבר לקח את מצוות פרו ורבו ומלאו את הגנים בילדים, כלשונה. מבולבלים? זוהי תל אביב. מצד אחד ריבוי של חד הוריות ומאידך גם פוריות גברית שופעת מרובת נשים.
כגברים צעירים, נהגנו בשנות השבעים להסתכל על בני הששים פלוס כסבים רכרוכיים שחובה לקום עבורם באוטובוסים ולכבד אותם ולו בזכות שערם הלבן וגילם המופלג. כיום, בני השישים זה בני השמונים של פעם.
במסיבות טבע, בגלישה על גלים, בטראקים מאתגרים באלפים ועל הברים הכי רועשים בעיר - תראה גברים מבני המחזור שלי עם קוקו, בראש מגולח למשעין, עם זקנים מטרו סקסואליים אופנתיים, שריריים ללא כרס, עם זרועות מעוטרות בקעקועים, וגם מחבקים בנות זוג צעירות המשיקות איתם צ'ייסרים ביד אחת ובשנייה מדברות בטלפון הנייד עם הסבתוש מעוצבת הבוטוקס והזריקות המתוחכמות שמשקמות לתלפיות את נזקי הזמן, המשמרתפת על התינוקות שנשארו בבית.
היום מסתיים רשמית החופש הגדול. הווקאנס של המורים, פסק הזמן של הגננות. המאני טיים של סבא וסבתא שגויסו בצו
שמונה לימי אוגוסט האחרונים. סוף חום יולי-אוגוסט. סוף סוף הגיע היום אליו ייחלו כולם. מיום ראשון מפקידים את החבר'ה בחזרה למסגרות. מלימודי ליבה ועד חמש יחידות בבניית מגדלי לגו. משמונה בבוקר ועד ארבע. רק קחו אותם כבר, ולא משנה כמה שזה יעלה - כי לחופש אין מחיר. רק לעזאזל, למה זה כל כך יקר?
שלום כיתה א', הרגע ההיסטורי והחד פעמי בו אנחנו מעבירים את הזאטוט שלנו לידי מערכת החינוך ומקווים כי יזכה למורה מחנכ.ת כפי שהייתה לנו פעם. בבית הספר דובנוב. לפני שהמקום הוסב לבית קפה אופנתי, בו לפעמים אני יושב לפרלמנט ששי עם החברים. משהי כמו המורה טובה פס. שכולנו אהבנו ועוד יותר - שאהבה את כולנו. שלימדה אותי לכתוב. כתיבה תמה, באותיות מעוגלות ובעיקר את אהבת הסיפורת והקריאה.
המורה שהפכה אותי להיות "ילד טוב" תל אביבי.
היום הראשון של תחילת הלימודים. מהשנים כשעוד לא היה ג'ט לג לתלמידים שכל לילה בחופשתם ישבו מול המחשב או הטלוויזיה עד אשמורת שלישית לאורך כל החופש הגדול, וב-1 בספטמבר הגיעו לכיתה עם פוסט טראומה מההשכמה המוקדמת והמריבה עם ההורים, למה צריך ללכת בכלל לבית הספר.
בין גדרה לחדרה במדינת תל אביב המסגרות יפתחו ביום ראשון. אם לא תהיה שביתה. אם לא יתפוצצו השיחות בקהיר. אם נוער הגבעות לא יבעיר את השומרון ואם פוליטיקאי בלתי מנוסה יכריז על חנוכת בית שלישי, עכשיו!
מאות אלפי הורים עוד אינם סגורים בדיוק לאן להביא את הילד ביום ראשון. רובם חוששים עד מבועתים ממה שצפוי במטח הבא על עוטף התינוקות שלהם. נשות האברכים לא מבינות איך אלוהים שכח לסדר להן השנה הנחה במועדונית ומצפה שהן תפרנסנה את כל המשפחה, כולל האברך שבכולל במשרה מלאה.
שלום כיתה א׳ או כיתה א׳, שלום. נתראה ברבע אחרי המלחמה כשאבא יחזור הביתה. בשלום. עם כולם. עכשיו!
צילום המחזור, עם המורה טובה פס והמנהל אברהם אסף. אני אגב, עומד רביעי מימין למעלה, בין שתי אהבותיי מהיסודי. שרה מימין וטלי משמאל.
תגובות