דילוג לתוכן הראשי

שלום כיתה א' - 1959

 השבוע חגגתי עם חברי מתיכון עירוני א' את כניסת בנו בברית אברהם אבינו. בקיצור, הברית. מזל טוב.

מי מכם שעוקב אחרי וכבר הבין מתי נכנסתי לכיתה א', מבין כי החבר שלי חצה לאחרונה את גיל שבעים, ועוד כוחו במותניו. ולא, זאת לא הייתה תקלה. לתינוק הזה יש אחות בת שנתיים, ועוד מספר אחים גדולים מאימהות שונות. עשרה ילדים משש נשים וארבע חתונות. החבר לקח את מצוות פרו ורבו ומלאו את הגנים בילדים, כלשונה. מבולבלים? זוהי תל אביב. מצד אחד ריבוי של חד הוריות ומאידך גם פוריות גברית שופעת מרובת נשים.

כגברים צעירים, נהגנו בשנות השבעים להסתכל על בני הששים פלוס כסבים רכרוכיים שחובה לקום עבורם באוטובוסים ולכבד אותם ולו בזכות שערם הלבן וגילם המופלג. כיום, בני השישים זה בני השמונים של פעם.

במסיבות טבע, בגלישה על גלים, בטראקים מאתגרים באלפים ועל הברים הכי רועשים בעיר - תראה גברים מבני המחזור שלי עם קוקו, בראש מגולח למשעין, עם זקנים מטרו סקסואליים אופנתיים, שריריים ללא כרס, עם זרועות מעוטרות בקעקועים, וגם מחבקים בנות זוג צעירות המשיקות איתם צ'ייסרים ביד אחת ובשנייה מדברות בטלפון הנייד עם הסבתוש מעוצבת הבוטוקס והזריקות המתוחכמות שמשקמות לתלפיות את נזקי הזמן, המשמרתפת על התינוקות שנשארו בבית.
היום מסתיים רשמית החופש הגדול. הווקאנס של המורים, פסק הזמן של הגננות. המאני טיים של סבא וסבתא שגויסו בצו

שמונה לימי אוגוסט האחרונים. סוף חום יולי-אוגוסט. סוף סוף הגיע היום אליו ייחלו כולם. מיום ראשון מפקידים את החבר'ה בחזרה למסגרות. מלימודי ליבה ועד חמש יחידות בבניית מגדלי לגו. משמונה בבוקר ועד ארבע. רק קחו אותם כבר, ולא משנה כמה שזה יעלה - כי לחופש אין מחיר. רק לעזאזל, למה זה כל כך יקר?

שלום כיתה א', הרגע ההיסטורי והחד פעמי בו אנחנו מעבירים את הזאטוט שלנו לידי מערכת החינוך ומקווים כי יזכה למורה מחנכ.ת כפי שהייתה לנו פעם. בבית הספר דובנוב. לפני שהמקום הוסב לבית קפה אופנתי, בו לפעמים אני יושב לפרלמנט ששי עם החברים. משהי כמו המורה טובה פס. שכולנו אהבנו ועוד יותר - שאהבה את כולנו. שלימדה אותי לכתוב. כתיבה תמה, באותיות מעוגלות ובעיקר את אהבת הסיפורת והקריאה.

המורה שהפכה אותי להיות "ילד טוב" תל אביבי.

היום הראשון של תחילת הלימודים. מהשנים כשעוד לא היה ג'ט לג לתלמידים שכל לילה בחופשתם ישבו מול המחשב או הטלוויזיה עד אשמורת שלישית לאורך כל החופש הגדול, וב-1 בספטמבר הגיעו לכיתה עם פוסט טראומה מההשכמה המוקדמת והמריבה עם ההורים, למה צריך ללכת בכלל לבית הספר.

בין גדרה לחדרה במדינת תל אביב המסגרות יפתחו ביום ראשון. אם לא תהיה שביתה. אם לא יתפוצצו השיחות בקהיר. אם נוער הגבעות לא יבעיר את השומרון ואם פוליטיקאי בלתי מנוסה יכריז על חנוכת בית שלישי, עכשיו!

מאות אלפי הורים עוד אינם סגורים בדיוק לאן להביא את הילד ביום ראשון. רובם חוששים עד מבועתים ממה שצפוי במטח הבא על עוטף התינוקות שלהם. נשות האברכים לא מבינות איך אלוהים שכח לסדר להן השנה הנחה במועדונית ומצפה שהן תפרנסנה את כל המשפחה, כולל האברך שבכולל במשרה מלאה.

שלום כיתה א׳ או כיתה א׳, שלום. נתראה ברבע אחרי המלחמה כשאבא יחזור הביתה. בשלום. עם כולם. עכשיו!

צילום המחזור, עם המורה טובה פס והמנהל אברהם אסף. אני אגב, עומד רביעי מימין למעלה, בין שתי אהבותיי מהיסודי. שרה מימין וטלי משמאל.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...