געגועים לבית המהנדס, אולמי דליה, בית סוקולוב, מדרגות הרבנות בשדרות דוד המלך ואולמי שושנים - אתרי חתונות קלאסיים בלב תל אביב של פעם. באים ברגל או במונית, עם עניבה לצוואר וסיפולוקס ארוז כמתנה, בתקופה שהרב לאו האב השיא את מיטב כלות וחתני העיר, בורקס ורבע עוף. המהדרין היו דופקים גם צ'ייסר של ליקר בננות והעשירים היו מסתירים מתחת לדלפק הבר גם בקבוק שיבאס ריגל, ויסקי שנחשב אז לאיכותי, הרבה יותר מברנדי מדיצינאל או קוניאק 777 ששימחו את ההורים שלנו, מממניי חתונות שנות השמונים במאה הקדמת.
אז ככה. נסו למצוא בתל אביב של היום אולם לחתונות. לבד מרצועת החוף היקרה ביותר, ומספר יוזמות לאירועים אקסלוסיביים על גגות בתי משרדים במחירים עוד יותר גבוהים - תתכוננו להצעות מחיר הצמודות למחירי האננס הטרופי או ענבים במחיר טרום עונה. יוקר הכתובה הורס לנו את השמחה.
בגלל מחירי הקרקע, המקומות הזמינים היחידים לבניית אולמות לאירועים במחיר הגיוני עובר ממרכז העיר לפרברים. ראשל"צ מערב, אזורי התעשיה בלב השרון, ובפרדסים שבין גדרה לחדרה. תפוחי זהב שהפכו למכרות זהב למשקיעים באולמות, בתנאי שלא מפריע לך כי הרישיון לעסק הוא זמני ולא כל הרשויות יחתמו עליו בעשור הקרוב עד שלא תעמוד בכל התקנות לבורקס בטוח, נגיש, חסין אש , עם מספיק מקומות חניה ודרכי גישה לסבתא חיה שלאחרונה עברה לכיסא גלגלים ממונע עם הנעה אחורית של מטפלת אישית צמודה שלא ממש תבין את שבע הברכות של הרב.
לאחרונה הוזמנו לאירוע בלב הטבע, אי שם במטע פקאנים לשולי כביש שש, כאשר הגישה לשם בדרכי עפר דרך אחד המושבים הסמוכים. הווייז לא מכיר את דרכי הגישה באמת, והוביל חצי מהאורחים עד לשער ברזל נעול באמצע שום מקום בשטח וחייב אותם לעשות "אחורה פנה" וחישוב מסלול מחדש, בהתייעצות עם בני המזל שכן הצליחו להגיע לעמדת הקוקטיילים בזמן.
הזוג הצעיר שבחר במקום בטח רצה להקל על ההורים בהרמת החגיגה. מה שהצעירים לא ממש יודעים הוא כי אירוע סבבה בטבע, עולה כפול מאשר באולם מסודר עם תשתית בסיסית דומה. חשמל צריך? שירותים צריך? כל עציץ ורמקול בשטח לא מגיע מעצמו ויש לו מחיר. כך שלא ברור מה הרווחנו בכך. הבאנו את סבתא חיה למסע כומתה בלב המטעים לראות את הנכדה שלה מסיימת השתלטות זוגית מושלמת רק עם חיוך, סימפטיה ואיפוק של 7 שנים מאז שהכירה את החתן בקפטריה של הפקולטה לחתנים.
אני בטוח כי הבנתם. הקייטרינג היה גורמה, ה-DJ היה קצבי, החמסין סביב ה-40 מעלות היה נסבל, בעיקר בעזרת בר המשקאות האיכותי והבילוי עם החברים שלנו שהיה שווה כל מאמץ.
בדרך חזרה, כשהשמש שקעה וקצת התברברתי בין שדות השרון, נחתה עלי הארה. אם אתה באמת לא ממש נהנה, אפשר להחליף דיסקט - חתונה אינה חובה. באמת. אפשר לשלוח זר פרחים, אפשר לתת צ'ק מתנה לדרך צלחה לזוג הצעיר, אפשר להתקשר ולברך את ההורים הנרגשים על הכלה המקסימה החדשה, אפשר לעשות עוד הרבה מחוות השתתפות בשמחה, גם בלי להגיע עד סוף העולם וימינה, אם נגיע או לא נגיע לשער נעול, בדרך אל הבורקס והרבע עוף המודרניים...
אגב, לכלה למעלה בצילום אין כל קשר לקיטורים שלי על חתונה בג’יבליה. היא נישאה לבחיר ליבה אי שם בין ארמונו של הורדוס להופעה של שלמה ארצי בערב טוב קיסריה, כי היא ממש אוהבת את הורים שלה ואני אוהב אותה כבת . שלנו כמובן.
כלה וחתן נוסח 1952 בתל אביב של שנות הצנע והרומנטיקה. אולי בתקופה של בן גוריון לא היו מספיק ביצים למזנון לאורחים, אבל אז היה לנו רוה"מ "עם ביצים" ורעיה שהצטיינה בעיקר בהכנת ארוחת הבוקר לדויד היקר.
תגובות