THE END

 

לאחרונה הלכנו ל"טיפול זוגי". הסרט הספרדי כמובן. אצלנו בבית הכול בסדר. רק צפיה משותפת בסרט כטיפול תחזוקתי לזוגיות. אתם יודעים. עם פופקורן ושתיה, עם חניה בקניון על חשבון הקולנוע, ועם סוף טוב.

שבע בערב. קבלנו הקרנה פרטית. אולם של כעשר שורות, ורק אנחנו הגענו. ככל שמסכי הקולנוע גדלים - מספר הצופים פוחת.

כתשעים בתי קולנוע היו ונסגרו בתל אביב. כיום פועלים בעיר שלושה מולטי-אולמות בלבד, וגם שם אין עודף ביקוש ואין תורים ארוכים מול הקופות. לב דיזנגוף, רב חן בכיכר דיזינגוף, הסינמטק הצמוד לתיכון שלי, ומנדרין שעבר שיפוץ לאחרונה ונפתח מחדש. זהו. THE END .

בשלהי שנות הששים, עם שטר של חצי לירה שקבלתי כדמי כיס שבועיים לפני המצאת כרטיס האשראי לילדים בני 12, יכולתי לשלם בקולנוע להצגה יומית 35 אגורות לכרטיס בקולנוע גת ועם העודף להתפנק במנת פלאפל וכוס גזוז במזנון קומזיץ שבפינת פרישמן ואבן גבירול, בשכונת נעורי.

ששים שנה אחר כך - אופיר בגרוזנברג הפך לנדל"ן, אלנבי אירח מסיבות קרחאנה, מוגרבי וסטודיו עלו בלהבות והיו לחניון וקולנוע זמיר הקטן והארוטי יהיה מלון בוטיק אקסלוסיבי בקרוב; ארמון דוד הפך מהיום להיום לאולפני פראג,   פאר למכון כושר ובפריז כבר לא נראה את מופע האימה של רוקי. קולנוע גת בו ראיתי בסרט לראשונה צילום מלא של לידת תינוק כשהייתי בן 10 ויצאתי משם בהלם, היה ל"סופר פארם  ; גלובוס בעזריאלי היה לעוד שטחים מסחריים לחיילי הקריה הסמוכה, הסינרמה נהרסה לטובת שלושה רבי קומות בני 40 קומות, אך בינתיים זה חניון. במקור חשבו לבנות שם זירטרון לקרקסים במקום המגרש ברמת גן - אבל במקום אריות, ליצנים ופילים חווינו שם את פלאי הסינרמה על שלושת המקרנים וחוויית ה-360 מעלות. בקולנוע לימור במרכז הלונדון מיניסטור פרצה שריפה והאולם לא שוקם, וקולנוע צפון שהונצח בסרט תיעודי על הרצח של המהנדס פיאטלי בעת שוד הקופה בשנת 57' הוא עוד בניין מגורים. 

זאת רשימה חלקית בלבד. את רובם לא הכרתי. ביפו היו הרבה בתי קולנוע – וכיום יש שם רק את יפו סינימה, בית קפה אחד שמפנק את אורחיו בהקרנות סרטי איכות.  

כשאני עובר על רשימת בתי הקולנוע התל אביביים של שנות השבעים, עובר בי געגוע. לסרטים בהם היו ניצבים ולא AI, מסך ירוק עדין לא הומצא, השחקנים התאפרו במשחות איפור ולא באפקטים ממוחשבים והתסריטים היו באורך 90 דקות והגיבורים חיו בסוף באושר ובעושר. גם אם קראו להם בוני וקלייד.

ערגה לנעורים, לנשיקות חשוכות עם טל היפה, חברתי בימי התיכון; לתרבות ההצגות היומיות בארבע; לסרטים שהוגבלו למבוגרים בלבד והחשש שהסדרן לא יכניס אותנו כי היינו צעירים; חסר לי מוכר הגרעינים השחורים בקולנוע חן שבתוך נייר עיתון מכר חופן גרעינים ואת הקליפות לבושתי נהגנו להשליך על הרצפה; לעידן טרם טלוויזיה מסחרית כשסרטי הפרסומת היו חדשים לנו והיוו חלק מהבילוי; לשקופיות הפרסום בהפסקה של מי שלא יכול היה להרשות לעצמו לשלם על הפקת סרטון, רצף השקפים שבתחילתו אמר הקריין : "הפרסום על מסך הכסף עולה כסף אך שווה זהב" של פרסום יאה נאה. משפט שבצורה שטותית נצרב אצלי בזיכרון עד היום.

זה לא שהיום מפיקים פחות סרטים, אנחנו בהחלט רואים הרבה סרטים - רק שזה בסלון, במסך הפרטי, בנייד, בנסיעות לחו"ל במלון כשמפחיד לצאת ממנו, על ההליכון בחדר הכושר ובאוטובוס בדרך לעבודה.

בתי הקולנוע נטולי החניונים, הישיבה הצפופה מדי, המודעות למרחב אישי בעידן הקורונה וגם ההפנמה כי הפופקורן אינו תומך בגזרתנו החטובה, כל זה הוריד את מספר הצופים והרווחיות להיות בעל בית קולנוע. האלטרנטיבה, למכור הנכס לטובת מלון או מגדל דירות, תסגור בקרוב את בתי הקולנוע הבודדים שנשארו לנו.

בתי הקולנוע ממשיכים להסגר לא רק בתל אביב. כנראה יש גבול בכמה אפשר  עוד לייקר את הפופקורן. הנכדים שלי  אולי יחוו את הנשיקה הראשונה לא באולם הקולנוע אלא בחדרם הפרטי עם מלכת הכיתה, מול מסך ה-TV שסבא קנה להם לבר המצווה.

 

האדריכל יואב מסר המתמחה בשימור תל אביב, תכנן לאחרונה את הסבת  מרחב קולנוע זמיר שבכיכר מוגרבי למלון בוטיק שבנייתו תחל בקרוב. בשיחתנו במסע בעקבות חללי בתי הקולנוע האבודים עלו מספר שאלות מעבר לנוסטלגיה האישית שלי.

לאן נעלמו החללים של בתי הקולנוע ?יזמי הנדל"ן בלעו אותם.

 לאן נעלמו היוצרים המקומיים ?  למרחבי ה-VOD והנטפליקס ולמועמדות לפרסי אופיר על סרטים ישראליים חדשים העולים רק בזכות נדיבות הקרנות הציבוריות ואופטימיות המשקיעים חובבי הקולנוע.

 לאן נעלם הקהל של אוהבי הקולנוע?   אכן השתנו הטעמים, ומטעמי נוחיות אנו מעדיפים את המסכים הפרטיים שלנו.

למה זה קרה? הטכנולוגיה. K4 אינטרנט מהיר,  מסכי TV ענקיים ואפילו שקיות הפופקורן המוכנות במיקרוגל בייתי עודדו את הנטייה שלנו להסתגר בבית מול המסכים במקום לשבת על כסאות מתקפלים באולם הקולנוע השכונתי.