שלושה ימים זה נצח כשמתגעגעים, ורגע חולף כשמנסים להשלים שלוש שנים של אהבת סבא מרחוק.
במטוס למיאמי אני בוהה בשעון, סופר את הדקות בקוצר רוח. לא שאני נהנה מהספירה, אבל זה עדיף מלהתעצבן על הילד שבועט בגב המושב מאחוריי או על הסרט המטופש שבחרתי בטאבלט. אני לא מתרגש כמו איזה ילד, אני פשוט רוצה לראות כבר את הנכדים שלי, אחרי המגיפה, אחרי המלחמה, אחרי שהצלחתי לקנות כרטיס טיסה בלי צורך למכור כליה.
להיות סבא בתל אביב עם שלוחה משפחתית אמריקאית זה קשוח. לנו קשה ללכת אחרי הצעירים. לא כי אני לא קליל. רק קשה לי להעביר את ד"ר בן ששון וכל קופ"ח מכבי מתל אביב למיאמי. ניסיתי פעם להכנס לרופא אמריקאי עם כרטיס מגנטי של מכבי. לא עובד שם.
דין בן החמש בטח כבר שכח את השיר על הגמל שלימדתי אותו בזום. דניאל בן הארבע כנראה מדבר אנגלית שוטפת עם מבטא אמריקאי מושלם, ואולי כבר מתבייש בסבא הישראלי שלו עם העברית המסורבלת והאנגלית הבסיסית העילגת. דוד בן השנתיים? סביר להניח שיפרוץ בבכי כשיראה אותי. בשבילו אני סתם איש זר שמופיע מדי פעם על המסך.
אני שונא טיסות ארוכות. הגב תפוס, הרגליים נרדמות, והאוכל - נו, בואו לא נדבר על האוכל הזה. אבל מה לא עושים בשביל הנכדים? בשביל שלושת ה-D's שלי אני מוכן לסבול אפילו יותר מעשר שעות בתוך הקופסה המעופפת הזאת. למרות שאחרי כל טיסה כזו אני נשבע לעצמי שזאת הפעם האחרונה. עד הפעם הבאה.
במזוודה הקטנה ארזתי רק את החיוניות: משחק קלפים של רביעיות עם חיות התנ"ך, לא משנה כמה פעמים אסבירו להם מי זה תחש ומה המיוחד בעופר האיילים; קלפי זיכרון עם תמונות מירושלים העתיקה, אלו שפיתחתי מצילומים שאני עצמי צילמתי; וספר "מי אוהב את השבת" עם האיורים המוכרים שהילדים שלי נרדמו לצלילם. לדין – שחמט מגנטי קטן שיעורר את הסקרנות המתפתחת שלו; לדניאל – חולצת הפועל תל אביב, כי אם כבר ישחק כדורגל שיהיה עם הצבעים הנכונים; ולדוד הקטנצ'יק – דובי זעיר עם דגל ישראל, תזכורת רכה לשורשים שהולכים ומתרופפים.
הבת שלי, מלכת הרילוקיישן, שבחרה את מיאמי על פני רוטשילד, מעדכנת שהנכדים מונים את הימים. שדין כבר הכין ציור מיוחד עם קו רועד של חוף ים ושני אנשים – "זה אני וסבא", הוא התעקש. שדניאל אסף את כל צעצועיו החדשים לערימה אחת גדולה – "כדי שלא נבזבז זמן", הסביר. ושאפילו דוד, הקטן שבחבורה, מצביע על התמונה שלי ואומר "סבא בא", שתי המילים הראשונות שהצלחתי ללמד אותו מעבר לאוקיינוס.
שבעים ושתיים שעות. זה כל מה שיש לי. שבעים ושתיים שעות להטעין את מצבר האהבה, להשלים חיבוקים שהתפספסו, להספיק ללטף, לנשק, לצחוק, לשחק. שעון החול מתחיל להישפך מהרגע שאנחת, וכל רגע מתוכנן – מהריצה המשותפת לקראתי בשדה התעופה ועד לנפנוף האחרון כשאכנס חזרה לשער היוצאים. את שעות השינה קיצצתי למינימום ההכרחי – לישון אפשר גם במטוס, בין הגעגועים לבין ההשלמה.
ובלילה, כשהנכדים יירדמו מותשים מעודף סבאות אינטנסיבית, אשב עם הבת שלי על המרפסת מול ספינות התענוגות העוגנות ממול. מעמיסות משפחות של תיירים מרובי נכדים וגעגועים. אספר לה כמה אני גאה באישה המדהימה שהיא, אשר גידלה ללא עזרת סבא או סבתא - שלישיית נכדים מופלאים; באם המופלאה שהיא, בשלושת הנכדים שהביאה לעולם. ואולי, רק אולי, אזכיר לה שבשדרות רוטשילד פרחו השנה השקדיות מוקדם מהרגיל, ושגם בגן העצמאות יש מגלשות חדשות, ושלמרות השינויים הפוליטיים, תל אביב עודנה בועה של חיים טובים. ואספר לה שאני מוכן לסבול עוד עשרות טיסות ארוכות כאלה, עד שהגעגוע יתגבר גם אצלה, ותחליט שיש מקום אחד בעולם שבו ה-D's שלי יכולים לקבל חיבוק מסבא לא רק בסופי שבוע ארוכים, אלא בכל יום שמתחשק להם. ולי.
תגובות