דילוג לתוכן הראשי

הלביאות של תל אביב










בערב יום האישה הבינלאומי, אני מביט סביבי בתל אביב אחרת. עיר של לביאות, עיר של נשים שנושאות על כתפיהן עולם ומלואו. שנתיים של "חרבות ברזל" לימדו אותנו שיעור חדש על נשות העיר שלנו. פעם היו "בנות תל אביב" – מושג שסימל יופי, תחכום, אולי קצת פינוק. היום, אחרי שנתיים של מלחמה, המושג הזה נראה כמו מזכרת מעולם אחר.

זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם נשים התלבטו איזו שמלה ללבוש למסיבת טבע הבאה? והנה, באוקטובר אחד, השמלות הוחלפו במדים, והמסיבות – בהלוויות. נשים שרצו רק לרקוד, הפכו בן רגע לקורבנות, ללוחמות, לשבויות, למתמודדות.

לפני שבוע, ראיתי בלב העיר אישה צעירה במדי צה"ל משוחחת בטלפון: "כן אמא, היום אני אקפוץ לקחת את הילדים מהגן, אבל מחר אצטרך את עזרתך כי אני נשארת למשמרת בבסיס." קצינה קרבית, אמא, ועכשיו גם ממלאת מקום של אבא שהתנדב לקורס מ"פים. הכול במקביל.

ואז, בשלוש וחצי בצהריים, אני רואה עוד אימא צעירה במרכז העיר בדיוק מסיימת שיחת ועידה ואצה לקחת את הילד מהגן. הפקק בדרך לגן? זה עניין למתחילים. שני גלגלים על אבן השפה, ועקפנו את הפקק. הלביאה התל אביבית יודעת שאם לא תגיע בזמן, הגננת תיתן לה את המבט, אותו מבט שאפילו מחבלי נוח'בה היו נמסים מולו. "הייתי במילואים" זה כבר לא תירוץ בשביל לביאת תל אביב. היא פשוט מסתדרת.

ומה עם לירי אלבק? תצפיתנית צעירה שהייתה בשבי ולא נשברה. אם צריך לבחור אשת השנה, היא המועמדת הראשונה שלי. הלוחמת שלא ויתרה, גם כשהכול נראה אבוד. כמו נשות תל אביב. לביאה צעירה שמצטרפת ל"לביאה האם" עינב צנגאוקר שמובילה את מאבק האימהות בכיכר החטופים, אתר תל אביבי שמזמן היו צריכים לשנות שמו  ל"כיכר הלביאות". נשות פרעות תשפ"ד, הכי לביאות שיש.

ברב הקומות שלנו, גרה עורכת דין עם שלושה ילדים. הבעל במילואים כבר מעל שנה. היא מנהלת משרד, מגדלת ילדים, מסדרת את הבית, ובערב עונה על שיחות זום. "אני לא יודעת איך אני עושה את זה," היא אמרה לי פעם במעלית, "אבל אין ברירה, נכון?"

במוזיאון "אנו" תקום יום אחד תערוכה על הלביאות האלה. השאלה אם יש אוצרת שתוכל להכיל את עוצמת הסיפור. איך מציגים אישה שביום מנהלת בית ספר, בערב מארגנת חבילות לחיילים, ובלילה נרדמת עם הטלפון ביד למקרה שהבעל יתקשר מג'באליה? מי באומות המאוחדות המארגנות את היום הזה בכלל יכול להבין ולהאמין שיש נשים כאלו?

לא, אין ברירה. כי מה שנראה פעם כמו חלוקת תפקידים הוגנת, התגלה כמשחק ילדים מול המציאות של מלחמה. נשים שהובילו טנקים מול מחבלי נוח'בה ויכלו להם, נשים שניהלו משפחות לבד בעורף, נשים שהקימו מטבחי חירום ותפרו אפודים. נשים שהיו צריכות להיות הכול במקביל – אמא ואבא, קצינה ורופאה, לוחמת ומרגיעה.

אז ליום האישה הזה, אני מרים כוסית לכבודכן. ללביאות שנושאות את העיר הזאת על כתפיהן הדקות. מהניסיון שלי, השאלה כבר לא מה נשים יכולות לעשות. השאלה היא מה עוד נשאר שהן לא עשו. ויש לי תשובה – לנוח. אולי בשנת היובל הבאה.                    

 

 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...