דילוג לתוכן הראשי

הלביאות של תל אביב










בערב יום האישה הבינלאומי, אני מביט סביבי בתל אביב אחרת. עיר של לביאות, עיר של נשים שנושאות על כתפיהן עולם ומלואו. שנתיים של "חרבות ברזל" לימדו אותנו שיעור חדש על נשות העיר שלנו. פעם היו "בנות תל אביב" – מושג שסימל יופי, תחכום, אולי קצת פינוק. היום, אחרי שנתיים של מלחמה, המושג הזה נראה כמו מזכרת מעולם אחר.

זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם נשים התלבטו איזו שמלה ללבוש למסיבת טבע הבאה? והנה, באוקטובר אחד, השמלות הוחלפו במדים, והמסיבות – בהלוויות. נשים שרצו רק לרקוד, הפכו בן רגע לקורבנות, ללוחמות, לשבויות, למתמודדות.

לפני שבוע, ראיתי בלב העיר אישה צעירה במדי צה"ל משוחחת בטלפון: "כן אמא, היום אני אקפוץ לקחת את הילדים מהגן, אבל מחר אצטרך את עזרתך כי אני נשארת למשמרת בבסיס." קצינה קרבית, אמא, ועכשיו גם ממלאת מקום של אבא שהתנדב לקורס מ"פים. הכול במקביל.

ואז, בשלוש וחצי בצהריים, אני רואה עוד אימא צעירה במרכז העיר בדיוק מסיימת שיחת ועידה ואצה לקחת את הילד מהגן. הפקק בדרך לגן? זה עניין למתחילים. שני גלגלים על אבן השפה, ועקפנו את הפקק. הלביאה התל אביבית יודעת שאם לא תגיע בזמן, הגננת תיתן לה את המבט, אותו מבט שאפילו מחבלי נוח'בה היו נמסים מולו. "הייתי במילואים" זה כבר לא תירוץ בשביל לביאת תל אביב. היא פשוט מסתדרת.

ומה עם לירי אלבק? תצפיתנית צעירה שהייתה בשבי ולא נשברה. אם צריך לבחור אשת השנה, היא המועמדת הראשונה שלי. הלוחמת שלא ויתרה, גם כשהכול נראה אבוד. כמו נשות תל אביב. לביאה צעירה שמצטרפת ל"לביאה האם" עינב צנגאוקר שמובילה את מאבק האימהות בכיכר החטופים, אתר תל אביבי שמזמן היו צריכים לשנות שמו  ל"כיכר הלביאות". נשות פרעות תשפ"ד, הכי לביאות שיש.

ברב הקומות שלנו, גרה עורכת דין עם שלושה ילדים. הבעל במילואים כבר מעל שנה. היא מנהלת משרד, מגדלת ילדים, מסדרת את הבית, ובערב עונה על שיחות זום. "אני לא יודעת איך אני עושה את זה," היא אמרה לי פעם במעלית, "אבל אין ברירה, נכון?"

במוזיאון "אנו" תקום יום אחד תערוכה על הלביאות האלה. השאלה אם יש אוצרת שתוכל להכיל את עוצמת הסיפור. איך מציגים אישה שביום מנהלת בית ספר, בערב מארגנת חבילות לחיילים, ובלילה נרדמת עם הטלפון ביד למקרה שהבעל יתקשר מג'באליה? מי באומות המאוחדות המארגנות את היום הזה בכלל יכול להבין ולהאמין שיש נשים כאלו?

לא, אין ברירה. כי מה שנראה פעם כמו חלוקת תפקידים הוגנת, התגלה כמשחק ילדים מול המציאות של מלחמה. נשים שהובילו טנקים מול מחבלי נוח'בה ויכלו להם, נשים שניהלו משפחות לבד בעורף, נשים שהקימו מטבחי חירום ותפרו אפודים. נשים שהיו צריכות להיות הכול במקביל – אמא ואבא, קצינה ורופאה, לוחמת ומרגיעה.

אז ליום האישה הזה, אני מרים כוסית לכבודכן. ללביאות שנושאות את העיר הזאת על כתפיהן הדקות. מהניסיון שלי, השאלה כבר לא מה נשים יכולות לעשות. השאלה היא מה עוד נשאר שהן לא עשו. ויש לי תשובה – לנוח. אולי בשנת היובל הבאה.                    

 

 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

בירת הכלבים של תל אביב

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...