הלביאות של תל אביב

בערב יום האישה הבינלאומי, אני מביט סביבי בתל אביב אחרת. עיר של לביאות, עיר של נשים שנושאות על כתפיהן עולם ומלואו. שנתיים של "חרבות ברזל" לימדו אותנו שיעור חדש על נשות העיר שלנו. פעם היו "בנות תל אביב" – מושג שסימל יופי, תחכום, אולי קצת פינוק. היום, אחרי שנתיים של מלחמה, המושג הזה נראה כמו מזכרת מעולם אחר.

זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם נשים התלבטו איזו שמלה ללבוש למסיבת טבע הבאה? והנה, באוקטובר אחד, השמלות הוחלפו במדים, והמסיבות – בהלוויות. נשים שרצו רק לרקוד, הפכו בן רגע לקורבנות, ללוחמות, לשבויות, למתמודדות.

לפני שבוע, ראיתי בלב העיר אישה צעירה במדי צה"ל משוחחת בטלפון: "כן אמא, היום אני אקפוץ לקחת את הילדים מהגן, אבל מחר אצטרך את עזרתך כי אני נשארת למשמרת בבסיס." קצינה קרבית, אמא, ועכשיו גם ממלאת מקום של אבא שהתנדב לקורס מ"פים. הכול במקביל.

ואז, בשלוש וחצי בצהריים, אני רואה עוד אימא צעירה במרכז העיר בדיוק מסיימת שיחת ועידה ואצה לקחת את הילד מהגן. הפקק בדרך לגן? זה עניין למתחילים. שני גלגלים על אבן השפה, ועקפנו את הפקק. הלביאה התל אביבית יודעת שאם לא תגיע בזמן, הגננת תיתן לה את המבט, אותו מבט שאפילו מחבלי נוח'בה היו נמסים מולו. "הייתי במילואים" זה כבר לא תירוץ בשביל לביאת תל אביב. היא פשוט מסתדרת.

ומה עם לירי אלבק? תצפיתנית צעירה שהייתה בשבי ולא נשברה. אם צריך לבחור אשת השנה, היא המועמדת הראשונה שלי. הלוחמת שלא ויתרה, גם כשהכול נראה אבוד. כמו נשות תל אביב. לביאה צעירה שמצטרפת ל"לביאה האם" עינב צנגאוקר שמובילה את מאבק האימהות בכיכר החטופים, אתר תל אביבי שמזמן היו צריכים לשנות שמו  ל"כיכר הלביאות". נשות פרעות תשפ"ד, הכי לביאות שיש.

ברב הקומות שלנו, גרה עורכת דין עם שלושה ילדים. הבעל במילואים כבר מעל שנה. היא מנהלת משרד, מגדלת ילדים, מסדרת את הבית, ובערב עונה על שיחות זום. "אני לא יודעת איך אני עושה את זה," היא אמרה לי פעם במעלית, "אבל אין ברירה, נכון?"

במוזיאון "אנו" תקום יום אחד תערוכה על הלביאות האלה. השאלה אם יש אוצרת שתוכל להכיל את עוצמת הסיפור. איך מציגים אישה שביום מנהלת בית ספר, בערב מארגנת חבילות לחיילים, ובלילה נרדמת עם הטלפון ביד למקרה שהבעל יתקשר מג'באליה? מי באומות המאוחדות המארגנות את היום הזה בכלל יכול להבין ולהאמין שיש נשים כאלו?

לא, אין ברירה. כי מה שנראה פעם כמו חלוקת תפקידים הוגנת, התגלה כמשחק ילדים מול המציאות של מלחמה. נשים שהובילו טנקים מול מחבלי נוח'בה ויכלו להם, נשים שניהלו משפחות לבד בעורף, נשים שהקימו מטבחי חירום ותפרו אפודים. נשים שהיו צריכות להיות הכול במקביל – אמא ואבא, קצינה ורופאה, לוחמת ומרגיעה.

אז ליום האישה הזה, אני מרים כוסית לכבודכן. ללביאות שנושאות את העיר הזאת על כתפיהן הדקות. מהניסיון שלי, השאלה כבר לא מה נשים יכולות לעשות. השאלה היא מה עוד נשאר שהן לא עשו. ויש לי תשובה – לנוח. אולי בשנת היובל הבאה.