אופס. כנראה שמשהו במטען או בטוען השתבש. עכשיו לך תסתדר עם טלפון חשוך. בלי ארנק. בלי תעודות. בלי כרטיס אשראי. בלי כיף ועם קצת תעוקה בחזה. איך אני מראה למפקח הכרטיסים כי שילמתי על הנסיעה ולא מגיע לי קנס כספי כבד כמי שלא תיקף את הנסיעה בעידן החדשנות בו כבר לא משלמים לנהג על הנסיעה במזומן עם העלייה להסעה ומקבלים כרטיס נייר לביקורת פתע.
מצד שני, 11 אחוז סוללה זה המון יחסית לחבר שלי שבביקורת האחרונה שלו בשיבא אמרו לו שנשאר לו בסוללה של הדפיברילטור 6 אחוזים בלבד. במקרה שלו זה נגמר בניתוח בהרדמה מלאה והחלפת סוללה לעוד עשר שנות לבביות עם לב פועם בכיף. אני הייתי צריך רק כבל טעינה להתחבר לשקע הטעינה באוטובוס. כבל שלא היה עלי באותה נסיעה.
תחב"צ. בעידן המודרנה, אנחנו כבר לא באמת יוצאים מהבית העירה עם תיק. כל מה שאפשר לשמור בענן, לא נכנס לכיס. אפילו את האוטו החכם החדש אפשר להתניע עם הנייד. בתנאי שהסוללה טעונה כמובן.
גם מזומן מזמן הפסקתי למשוך. בתחנות הדלק הבינו שכרטיסי פלסטיק לתדלוק הם כל כך של פעם. הקבצנים התייאשו ממני ועברו לביט. הבחור שעובר בבית הקפה עם ארגז תותים ישר מהשדה – כבר מנוי בפייבוקס בגלל טיפוסים נטולי מזומן שכמוני. ועכשיו – לך תצא העירה עם 11 אחוז סוללה.
ובחזרה לאוטובוס. מסביבי ציבור אנדרואידי. מבט זריז – לאף אחד אין כבל לטלפון מקבוצת אפל. אני כבר ב-9 אחוז סוללה, וכבר מתכנן לבקר אצל דודה שלי שגרה בלב העיר. לטעום מהעוגה שלה בזמן שהטלפון יחובר למטען להתאוששות. המודרנה מחזקת את קשרי המשפחה, לא?
התא הנהג יושב צעיר חייכן. הנוסעים עולים ויורדים – והוא מרוכז בנהיגה. לא התביישתי – והטרדתי אותו באחת העצירות ברמזור. כן, במקרה יש לו איפון. כן, הוא נתן לי כבל טעינה. כן, הנהג מוחמד מקו 126 בחברת דן – הוא המושיע האורבני שלי באותו בוקר. תודה לך!
אחרי שנות האינתיפאדה בואך עידן התחב"צ המודרני - את תא הנהג מיגנו סביב בזכוכית מחוסמת ומושב ממוגן מרסיסי מטענים עד שהיום לקוקפיט של הנהג אין הרבה קשר עם הנוסעים. התשלום הוא אלקטרוני, מערכת הכריזה מעדכנת אותנו לתכף הנסיעה באפליקציה, ומסכי מחשב מעדכנים את מסלול הנסיעה . עוד מעט הנהג יוחלף ב-AI, והנהג יוסב לדייל - רק יסייע לנוסעים מוגבלים או לאימהות עם עגלות ילדים לעלות או לרדת מהאוטובוס וישמור על הסדר הטוב במהלך הנסיעה. "אדוני, תוריד בבקשה את הרגל מהמושב שמולך!"
התחב"צ הבטוח חשוב לכולנו. בשנה האחרונה אני מרבה להשתמש בגוש דן ברשת האוטובוסים וברכבת הקלה הממררת חיינו מעל לאדמה, וידידותית למשתמש כמערכת מטרו חדשנית. לא רק בגלל ההנחה לאזרח וותיק (מחיר כל נסיעה עירונית -3 ₪) אלא בעיקר כי זה נעים ואמין.
האפליקציות עוזרות לי לתכנן הנסיעה, מתי לרדת מהבית לתחנת האוטובוס הסמוכה ובדיוק של 2 דקות, האוטובוס המיוחד מגיע. האוטובוס ממוזג, בדרך כלל יש מקומות ישיבה, וכל אי הנעימות בנהיגה תל אביבית מעצבנת או חיפוש מקום חניה – נחסך ממני.
החלפת אוטובוסים הפכה למשחק ילדים. האפליקציה מתכננת את ההחלפה, מודיעה לך בטלפון החכם מתי לרדת מהאוטובוס, איפה לעמוד לאוטובוס הבא, כמה דקות לחכות, אם חשוב לך גם מראה לך על מפה איפה האוטובוס הבא נמצא בזמן אמיתי, ומעדכנת אותך מתי הוא מתקרב לתחנה בכדי שתתכונן לעלות עליו בנחת.
מבולבלים? מסך האפליקציה שלכם מלא בפרסומות שגורמות לכם אי נעימות – אני בחרתי אחרי המלצה מחבר לשלם מנוי. ב-MOOVIT פלוס זה עולה עוד לכל חודש 6 ₪, ואפשר להנות ממסך נקי מפרסומות, ועוד פונקציות שיקלו עליכם הנסיעה – כמו שיתוף מיקומכם עם מי שקבעתם איתו פגישה וכדומה. אני בטוח כי יש עוד כמה אפליקציות לניהול השימוש בתחב"צ, כמו כמובן מפות של גוגל הוותיקה שמשרתת אותי היטב בנסיעות בחו"ל או מפות המקבילה באפל.
עכשיו, חזרו להתנכל לתחב"צ שלנו. מטעני חבלה באוטובוסים הם עוד סיוט. להגיע בעיר מ-א' ל-ב' הפך למסע הישרדות. בנהיגה בלתי אפשרית בין החפירות, בהליכה על המדרכות עמוסות מפגעי דו-גלגלי קטלניים או בתחב"צ נח אך מאוים על ידי ג'יהדיסטים. עד שהגענו לרמת שימוש אירופאית – הם חושבים שיחזירו אותנו לשנות התשעים. אולי חזרנו לימי – "נהג, של מי התיק הזה?!"
תוך כדי סריקת קוד התשלום באוטובוס הבנתי שנותרו לי 11 אחוז סוללה. לכל היום. וכולו עוד לפניי.
אופס. כנראה שמשהו במטען או בכבל השתבש. עכשיו לך תסתדר עם טלפון גוסס – בלי ארנק, בלי תעודות, בלי כרטיס אשראי, בלי ביטחון ועם קצת לחץ בחזה. איך אני אמור להראות למפקח את הכרטיס ששילמתי ולא להפוך לנוסע סורר בעידן שבו הנהג כבר לא מקבל מזומן?
מצד שני, 11 אחוז סוללה זה המון – יחסית לחבר שלי, שבביקורת האחרונה בשיבא הודיעו לו שנותרו 6 אחוזים בסוללת הדפיברילטור שלו. במקרה שלו, זה נגמר בניתוח ובהחלפת סוללה לעוד עשר שנות פעילות לבבית. אני הייתי צריך רק כבל טעינה. כבל, שלא היה עליי.
תחב"צ בעידן המודרנה. מי יוצא היום מהבית עם תיק? הכול בענן, בכיסים יש רק אוויר. אפילו האוטו החכם מתניע עם הנייד – בתנאי שהסוללה לא מתעקשת לנטוש באמצע היום.
גם מזומן? מזמן נעלם. בתחנות דלק הבינו שכרטיסי פלסטיק לתדלוק הם נחלת העבר. הקבצנים עברו לביט. הבחור שמוכר תותים בבית הקפה? הוא בכלל על פייבוקס. ועכשיו – לך תסתובב בעיר עם 11 אחוזים מתנדנדים.
ובחזרה לאוטובוס. מבט זריז מסביב מגלה ציבור אנדרואידי. אין כבל מתאים באופק. אני כבר ב-9 אחוזים וסופר אחוזים לאחור. עם מי אנהל את שיחת הטלפון האחרונה, לפני החשכת המסך? בינתיים אני כבר מתכנן ביקור אצל דודה שגרה במרכז העיר – קפה, עוגה, ושקע הצלה.
ואז – אור בקצה המנהרה. נהג האוטובוס, מוחמד מקו 126 של "דן", במקרה גם הוא מחזיק באייפון. ובמקרה יש לו כבל. ובמקרה הוא מושיע אורבני שמחזיר לי את התקווה. 20 דקות של טעינה עד ההגעה ליעד שלי יעשו את ההבדל. תודה לך!
אם פעם היה קשר בלתי אמצעי עם נהגי האוטובוס, היום הם בקוקפיט ממוגן. בנוי מזכוכית משוריינת, עם מצלמות ומסכים במקום שיחות עם גברת עם סלים ובן דוד מהכפר. עוד מעט הבינה המלאכותית תנהג, והנהג יהפוך לדייל – רק יוודא שהנוסעים עולים ויורדים בשלום, וייתן הרצאות על התנהגות נאותה: "אדוני, הסר הרגליים מהכיסא, בבקשה!"
האמת? תחב"צ זה נוח. במיוחד כשבגוש דן הרכבת הקלה מתחרה עם מפלס הסבלנות שלנו. אני מרבה להשתמש באוטובוסים וברכבות, לא רק בזכות ההנחה לאזרחים ותיקים (נסיעה עירונית ב-3 שקלים!), אלא כי זה פשוט נעים ואמין. האפליקציה אומרת לי מתי לצאת מהבית, האוטובוס מגיע בדיוק של שתי דקות, המיזוג פועל, והכי חשוב – אין צורך להילחם על חניה בתל אביב.
החלפות קווים? קל. האפליקציה מודיעה מתי לרדת, איפה לחכות, ואפילו מציגה את מסלול האוטובוס הבא בזמן אמת. ואם אתם נרתעים מפרסומות קופצות – אפשר לשלם 6 שקלים לחודש על שדרוג ל Moovit+ וליהנות משקט דיגיטלי. אפשר כמובן גם להשתמש באפליקציית מפות של גוגל או באפל, אבל אני, כהרגלי, מחפש חיים קלים.
ואז – המציאות טופחת על הפנים. מטעני חבלה חוזרים לאיים על התחב"צ שלנו. לנסוע בעיר הפך למסע הישרדות – אם לא מהפיצוצים, אז מהתנועה הבלתי אפשרית, מהמדרכות הפקוקות או מהאופניים החשמליים שדוהרים בלי חשבון. עלינו. עד שסוף סוף הגענו לרמת תחב"צ אירופאית – מישהו מנסה להחזיר אותנו לימי "נהג, של מי התיק הזה?!"
תגובות