יום שישי ה-13... מה כבר יכול להשתבש?

חברים שלי,

רגע לפני שאנחנו נכנסים לממ"ד, אני משתף אתכם בטור השבועי הכי לא רלבנטי למציאות האכזרית שלנו הבוקר.

תקיפה, תגובה, גל כטב"מים, יירוטים ואזעקות. 

החתונה של משפחת קפלן היום התבטלה. מצעד הגאווה בוטל. בתי הספר נסגרים. ויש תורים בסופרמרקט. 

אני תמיד זוכר כי להיות חטוף בעזה זה הרבה יותר גרוע. לעשות מאות ימי מילואים כבר שנתיים זה מאוד קשה. ומלחמות לא מסתיימות בחיוך אם בכלל.

נחרוק שיניים. נמשיך ונזכור שהנכדים הם קרן האור באפלה הנוכחית.

יאללה, סופש ממוגן לכולנו. נשתמע אחרי צפירת ההרגעה של פיקוד העורף.

פנינת החוף הסודית של תל אביב: אושר עם שישה נכדים מתחת לאף

רגע אחרי שהנכדים ממיאמי המריאו חזרה, סבא תל אביבי מגלה פיסת גן עדן חופית נסתרת שהפכה לממלכה משפחתית קטנה ובלתי נשכחת.

אחרי שבוע אינטנסיבי ומלא שמחה עם שישה נכדים מקסימים, בגילאים שנעים בין שלוש לתשע, אני יכול סוף סוף לשתף בסוד המשפחתי הקטן שלנו. שלושה נכדים אמריקנים ושלושה עם דרכון ישראלי, עדיין.

בין ביקורי "זום" שמסתיימים אצלי תמיד בלחלוחית בעין, ועד לטיסות טרנס-אטלנטיות בתדירות שמרוקנת את העיזבון העתידי, התאחדנו כולנו במפלט חוף תל אביבי כמעט מושלם. פיסת חול קסומה עם בריכות צל בין הסלעים, ממש מתחת לאף, עשר דקות מהבית, בסמוך למגרש חניה נגיש – מה שהקל מאוד על שינוע כל ציוד החוף ההכרחי. והכי חשוב, המקום הזה נשאר יחסית לא עמוס גם בסופי שבוע תל אביביים טיפוסיים.

שפת הים, חום יולי לוהט, בירה קרה מהצידנית, שפע של חול מתעופף באוויר, וחפירות ארכיאולוגיות בלתי פוסקות של ארמונות חול מפוארים. בין לבין קריאות "בואו נכסה את סבא בחול!" – לא רציתי שהרגעים האלה ייגמרו. הלוואי שהוריהם לא היו נזכרים שהחופשה הסתיימה ושהם צריכים לחזור לעבודה שמעבר לים.

ביקור נכדים הפך לריטואל ישראלי מוכר. חברים רבים שלי, הורים לילדים שעזבו לרילוקיישן, לפוסט דוקטורט, נוודות תעסוקתית, או סתם לחיים אחרים, בעיקר מתקשרים עם הנכדים דרך הזום. היומן שלהם לשנה הקרובה מלא בסימונים של טיסות קרובות לברצלונה, לונדון או מיאמי, במקום שנחייה כולנו באזור חיוג אחד. כמו פעם.

אבל השבוע הזה היה שונה. רצף של רגעים קטנים ומחויכים, ילדים צוהלים מול סבא מתמוגג. הנכדים מרמת אביב התאחדו  בתל אביב לשבוע ימים עם הנכדים ממיאמי, רגעי אושר נדירים שהזכירו לי את ההגדרה האמיתית של המילה: כשאתה חי בתחושה שהדבר שאתה הכי רוצה כרגע הוא שהעולם יעצור, וההרגשה הזו לא תיגמר לעולם. לפחות עד שאחד מהם יתעייף ויהפוך לילד עצבני כמו הסבא שלו בשעות מנוחת הצהריים המתעכבת, או עד שנייבש את מלאי הבירות בצידנית. אתם מכירים את ההרגשה. הסבתות עסוקות בחלוקת שניצלים וקוביות אבטיח, החתן נעלם לקיוסק להביא קרטיבים, האם והדודה משכשכות במים עם הקטנים, ואני? אני בתחום הנדל"ן החופי, בונה ארמונות בחול באמצעות דלי וכף עם כמה פועלים זרים, זעירים וקולניים.

"החוף הסודי"  שלנו נמצא בחוף תל ברוך, בקצה הצפון מערבי של מגרש החניה, בפאתי פארק החוף. יש שם כביש אספלט קטן שמוביל ממש עד לקו המים. אחרי שפרקתם את כל הציוד – תיקים עם מגבות וקרם הגנה, כסאות חוף, מחצלות, צידנית, רמקול, קופסאות אוכל והילד הקטן בזרוע – רדו בכביש הזה. מולכם תראו מספר סלעים בתוך המים. זה המקום. התמקמו עם אוהל, צילייה או שמשיה. הנכדים יודו לכם. הרחצה אמנם אסורה, אבל מי בכלל שוחה? יושבים על שפת הים, מול הסלעים, צופים בדגיגונים, משחקים קצת בכדור או במטקות בלי להרעיש יותר מדי. חופשה מושלמת, חינמית, ואם גם החתן שלכם יודע להקים יריעת צל כמו שלנו – זכיתם באירוע משפחתי תל אביבי מושלם.