גוש דן התעורר בשלוש בבוקר לקול יישומון פיקוד העורף: "היכונו לתגובה האירנית". יום שישי הקודם, רגע אחרי שנרדמנו אחרי מופע בלט בסוזאן דלל, כמה שעות לפני בישולי הסופ"ש – השכמת סירנה כלל ארצית. יצאנו למלחמה על מדינה הגדולה מישראל פי 300. לא בפעם הראשונה, רק שהפעם אני מאוד מקווה שיצליח לנו יותר טוב מאשר למכבים.
לא עוד טיל חות'י, לא כטב"ם עירקי מבולבל, אלא גל תגובה אירנית בדרך לכסח לנו את הצורה. הסתובבתי לצד השני, מילמלתי משהו על העם הפרסי, והמשכתי לישון. לא ממ"ד ולא מקלט. הסיכוי להיפגע מרסיס תועה נמוך יותר מהסיכוי לזכות בלוטו. ואז הטלפון מצלצל. שלוש בבוקר.
האמא של הנכדים שלנו לוחשת לי טלפונית כי חייבים ללכת עכשיו למחסה, "הפעם זה אמיתי". הלחישה כנראה בכדי שהנכדים יישארו רגועים ולא יבקשו רילוקיישן לבית המוגן של סבא. בשנתיים האחרונות גוש דן התחסן. אנחנו מורגלים באזעקות. מתורגלים בהפסקות של פיקוד העורף באמצע הארוחה. לוקחים את הדרינק מהבר למרחב המוגן, וממשיכים את השיחה תוך כדי הליכה של דקה וחצי לקומת מינוס אחת.
אחרי שכולנו התעוררנו נוכח התקיפה במרחבי אירן – אי אפשר היה שלא להתפעל מהשקט ששרר בעיר עד שנשמעה הודעת ההרגעה בפאתי הבוקר. תל אביב דוממת. מכוניות נעות מהוססות ברחובות. אין לאן. בתי הקולנוע סגורים. חופי הים הוכרזו מחוץ לתחום. מסגרות חינוכיות לילדים מוטרפים – סגר בממ"ד – יוק.
בוטלה חתונת צהרים אליה הוזמנו, המארח שלנו לארוחת שבת גויס למילואים, ואני קיבלתי רשימת קניות לסופרמרקט השכונתי. "מאמי, אין לנו כלום בבית, חשבתי שאנחנו אוכלים בחוץ!" וכל השאר רשום בספרי הקופה של רשת קרפור. ביחד איתי יגיעו לסופר עוד כמה עשרות גברים מבולבלים. מבטם נעוץ במסך הנייד, שם נוחתות בקשות הרכש מהמטבח המשפחתי. בקטנה. כמה ירקות, סלטים מוכנים, ואולי כמה בלת"מים שיגיעו לנייד רגע לפני שתגיעו לקופה. או אחרי.
התור לתשלום בקופות בשירות עצמי – ארוך מאוד. עשרים אנשים על חמש קופות. לא נורא. רק חבל ששתיים קרסו. אולי תקיפת סייבר אירנית. חצי שעה בתור. פי שניים מיום שישי רגיל. מסגרות החינוך לא נפתחו. ברור. היום קצר. בין כה הרסנו לכולם את בילוי הבוקר עם השכמה מוקדמת. אז בואו נשאיר את הילדים בבית. כי באמת אף אחד לא יודע מה תהיה התגובה האירנית. מי מילל או פילל או שניהם שמטס חיל האוויר יהיה מוצלח כל כך?
הילדים נשארו בבית. צמודים למרחבים בטוחים. אחר כך לא צמודים. אבל אז כבר הבנו כי הבריכה השכונתית לא תיפתח. גם המתנ"ס יהיה סגור. חדר כושר – נעול. לחוף הים לא ניקח אותם כי אין שם מרחב מוגן, וסרט – רק בטלוויזיה בבית.
הלב נחרד מהצילומים בטלוויזיה. ברנו טגניה מדלג בין איי החורבות שטיל אחד מצליח לעשות. ויש מספר טילים. מלחמה. עכשיו התל אביבים מרגישים את שעבר על ערי הנגב בחזית מול טילי החמאס במשך שנים רבות. רק ששם זה היה 15 שניות התרעת "צבע אדום", ועכשיו מפנקים אותנו באפליקציה משוכללת – עשר דקות לפני. שנצחצח שיניים ונתלבש לפני המפגש עם השכנים במרחב המוגן הקומתי.
העיר חסרת אונים כמו ברולטה אירנית. על מי ואיפה ייפול הטיל הלילה. אני מוצף בחוסר אונים, השתבללות, התכנסות במשפחה הגרעינית האמיתית, ותקווה כי הנחיות פיקוד העורף הן באמת ההגנה הכי טובה מול טיל עם ראש נפץ של חצי טון הרסני. והבטחה ממשלתית – זה עומד להיות מסע ארוך וקשה. בימים קשים שכאלה, אני שמח כי חולדאי יוביל את העיר בקרב האחרון שלו כראש העיר. לוחם ותיק למוד מלחמות, חף מפחד ונגן מפוחית פה לעת מצוא. שרק ידאג כי את הבניינים ההרוסים בתל אביב ישקמו יותר מהר מאשר את הריסות מטולה וגבול הצפון.
יש גם יתרונות במלחמה הזאת. מסתבר כי המקלט המפנק שלנו, שמהלך השנים היה למחסן גרוטאות ציבורי לכלל השכנים – פונה, נוקה והותאם להוראות פיקוד העורף. כבוד לשכנים שלא מצמצו או התווכחו כרגיל, ופינו משם את כל הארגזים שלהם.
בלב העיר נצפו מאז תחילת הנקמה האירנית הרבה מקומות חניה פנויים. לפתע נזכרנו בחברים בחיפה, בבאר שבע או בגדרה/חדרה. "היי, זוכר שאמרתם לנו פעם לקפוץ אליכם עם הילדים? אז אנחנו בדרך..." עם מזוודות ושקי שינה. רק לצאת מהמטווח הארובני התל אביבי. הורים בטרלול, ילדים בהיפר-תזזיתיות וסבתות מוזעקות בקריאות חירום. אנא, הושיעו נא!
הטור הזה נכתב בימיו הראשונים של הטרלול האירני. אייטולות שרוצים להפוך את תל אביב לקייב, סטלינגרד, עזה. אם רק יתנו להם עוד כמה חודשים. מצד שני, בסבירות גבוהה ייתכן כי עד לפרסום הטור ייחתם הסכם עם האירנים, החמאס והחרדים – כי בשכונה שלנו, הכל אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה