אתמול שדרות וקייב, היום תל אביב

איך חיים כשכל מה שרואים צבוע באדום? איך אפשר לנהל סדר יום הגיוני, כשמסביב הכל סוער ורועש? איך מתנהלים במרחב המתנה למרחב מוגן שלא תמיד זמין? ואיך חורקים שיניים כשלא יודעים מתי זה כבר ייגמר?

בחודשים הראשונים של מלחמת רוסיה-אוקראינה לא הבנתי איך הם ממשיכים לחיות, לגדל ילדים ולבשל, לתלות כביסה ולשרוד, למצוא שירותים תקינים בעיר ללא מים, להתעורר כל יום במנהרות הרכבת התחתית ולשתות קפה עם חיוך אופטימי; למצוא רופא לילד עם כאב גרון כשכולם, כולל כולם, מגויסים לחבוש פצועים בחזית; מאיפה מגיעים מוצרי מכולת לשכונה שהמכולת שלה הופצצה בשבוע שעבר על ידי כטב"ם; ובעיקר - איפה אלוהים שאמור להגן עלינו מכל טיל ומכל צורר איראני?

איך? דין קייב כדין רמת אביב. כולנו בני אדם חפצי חיים. זה הכי טבעי. כמו שבגטאות נולדו ילדים, היה תיאטרון, הצעירים התאהבו והילדים אפילו הלכו לכיתות ללמוד קרוא וכתוב עד רגע לפני האקציה.

לא שאני צופה פה סוף שואתי. אנחנו כפסע מאירוע היסטורי. כמו הספרטנים שניצחו את אחשוורוש, כמו דוד את גוליית, כמו הפועל תל אביב שמנצחת באירופה (הייתי חייב) - הביחד שלנו הוא הכל, כשכל אחד נותן את המיטב. גם אם רובנו יושבים בממ"ד ומשקשקים מפחד ומעיקים על הנכדים בוואטסאפ בשאלה - "אתם בסדר?".

תל אביב, העיר הכאילו פריווילגית, חסינה מירי ומרובת פיגועים, מוגנת מכל הכיוונים ומטווחת בדיוק של מטרים בודדים, תל אביב - העיר שלאחרונה יצאה להפסקה, במרחב המוגן.

בסוף הרי זה יסתיים. שלום חותמים עם אויבים. ולנו יש הרבה אויבים ובסוף נמצא בטהראן מישהו שחפץ חיים ונושא עט לחתימה על הסכם שלום, הסכם יצוק מפלדה - עם הרבה קריצות ונקודות יציאה, לקראת הסבב הבא.

מדהים איך אצלנו, רגע אחרי שאני יוצא ממרחב מוגן, כשאוזניי מצלצלות מבום הנפילה ברחוב סמוך - אני רואה את גנני העירייה עובדים בשקדנות על טיפוח הפרחים ששתלו לאחרונה באיי התנועה מול ביתנו.

בדרכי לפגישה בצהלה, בכניסה לשכונה יש ערימת גזם עצים שנגזמו הבוקר, בתקווה לעצים מעוצבי צל בקיץ הקרוב. כמו חוני המעגל. אנחנו פה לעוד הרבה קיצים והפרחים נועדו לנשמה, גם אם באוויר יש צלילי התרעה בצבע אדום.

עיר מוטרפת. לא רציונלית. ילדים יושבים בבית קפה ב"זום" עם המורה בטבלט של אבא, הורה תורן כשאימא חייבת להגיע למשרד. אבא בשיחה טלפונית צפופה עם הסמג"ד, מנסה להסביר לו שאין כל סיכוי שהוא מגיע בצו 8, שוב, לעוטף עזה בימים הקרובים. בטלפון רוטט כל הזמן עם פושים מלחיצים על נפילות בצפון, בדרום ואו-טו-טו, גם עלינו.

ואנחנו  מתלבטים אם זה הגיוני לקנות כרטיס טיסה לווייטנאם בתחילת אוגוסט, כי ברור שכל המלחמה הזאת תסתיים מתי שהוא והחיים ימשיכו בצבע אחר, שהוא רק לא אדום!