דילוג לתוכן הראשי

הבוט עם הכיפה: כך ננצח את מלחמת ה-AI הראשונה


בין השברים בגליל לטיסות החילוץ משארם, אבי דר מציע פתרון טכנולוגי לסוגיית הגיוס; ה-Game Changer שישחרר את הצדיקים לבקו"ם ואת המילואימניקים לחיים.




אנחנו בעיצומה של "מלחמת ה-AI הראשונה". זהו שם מקורי, שניתן בעיתונות הבינלאומית לאירוע הלא הגיוני שאופף אותנו בשלושת השבועות האחרונים.

בתים נהרסים בגליל, אבל אף צילום לא מופיע במהדורות החדשות. דירות עולות בלהבות בגוש דן, אבל כיוון שאין נפגעים, אולי זה פשוט לא נחשב. אנשים נרצחים בדרכם למרחב המוגן, אבל בכותרות מקפידים לכתוב ש"קשישים בני 70 לא הספיקו". כאילו זו אשמתם.

ורובנו? אנחנו יושבים בבתי קפה ומצקצקים בלשוננו; "מכיר וילה טובה באילת עם מקלט?".

חבר שלי, שהיה "חייב" להגיע ליוהנסבורג עם כל השבט לאירוע משפחתי חד פעמי, הגיע השבוע בכוחותיו וזוזיו האחרונים במיניבוס לטאבה. משם הוא המשיך במוניות יקרות לשדה התעופה בשארם אל שייך, לטיסת "חילוץ" לאתונה, שעברה דרך אדיס אבבה ומשם ליוהנסבורג; בואך לחתונה שלא תישכח לדורות.

אני מקווה שעל אף שהוזמנו לאירוע, הרבה לפני מותו של עלי חמינאי, אנחנו מעדיפים להישאר בממ"ק (מרחב מוגן קומתי) על פני לשלם על מונית מתל אביב עד למעבר מאילת לעקבה - 2,400 ש"ח.

מצד שני, תמיד יש עוד צד. חברה שלנו מספרת כי יש טיסות זמינות ללרנקה הערב, במוצ"ש. בלי בלאגן. אייר חיפה, מנתב"ג.

בלי מסע מפרך לסיני; בלי בדואים גזלנים; בלי להפוך לקשיש המבוקש על ידי המשטרה המצרית; בלי מוכס מצרי שמוציא לך מהמזוודה דגל ישראל כי פשוט בא לו; ובלי שלוש שעות המתנה מורטות עצבים לפני שבכלל ממריאים למסע אל החופשה, שלא בטוח כי נוכל לחזור ממנה, ואולי גם לא יהיה לנו לאן לחזור.

320 דולר ואתם בלרנקה. תמיד אהבתי את החיפאים.

החורף כבר מתדפק לנו ברחובות. הגשם המוכר והטוב הגיע, כמו פעם, בעונת המעבר. זה היה עוד לפני שמיצר הורמוז הפך לכניסה מסוננת עם סלקטור פרסי חסר חוש הומור.

תוך כדי התעמקותי בנושא האינטליגנציה המלאכותית, עלה בדעתי רעיון לסטארטאפ משנה משחק. ממש GAME CHANGER.

האמריקאים הצליחו לצמצם במחלקות המחקר שלהם - ה-8200 שלהם - את גודל כוח האדם באופן דרמטי. אחרי הכנסת תוכנה מתאימה, הם ירדו מאלפיים אנשים במחלקה לעשרים בלבד. 99 אחוזי התייעלות.

האמת היא שאפשר היה לפטר עוד כמה, אבל כל השאר הם כנראה קרובי משפחה של "פנחס עידן" האמריקאי, או מחלקי התה, וכמובן הצוות המנהלתי של מפקד היחידה שמקומו מובטח כל עוד המפקד בתפקיד.

אגב, פנחס המקורי הוא איש יקר וחבר שלי עוד מהימים בהם עבדתי ברשות שדות התעופה. כל הסיפורים על נפוטיזם ברש"ת הם בסך הכל סיפורי קינאה של אלו שלא נולדו למשפחה הנכונה.

ה-AI יודע לעשות עכשיו כמעט הכל. הוא בטח יודע להתפלל חמש פעם ביום לבורא עולם, ללמוד גמרא, ולנתח כל סוגיה של רבותינו וחכמי בבל ופומפדיתא. בחמש דקות אני מסוגל להקים צבא של מאות אלפי בוטים עם כיפה שיחליפו את כל תלמידי הישיבה הנפלאים, אלו המתפללים לניצחון חיילינו הקרביים - אותם לא ניתן להחליף עדיין ברובוט מסוקס.

אם בוטים יכולים לנצח את איראן, קטן עליהם לפתור את בעיית "שניים אוחזין בטלית".

הבוט עם הכיפה, מוצר חינמי ונגיש, ישחרר את כל בחורי הישיבה למשימה לא פחות חשובה: ללכת לבקו"ם ולהתגייס. הבוטים הללו יוכלו לשחרר לכמה שנים טובות את כל מי שכבר צברו מאות ימי זכות במילואים בשנים האחרונות; וכל הצדיקים החסידים יוכלו סוף סוף לעזור להם לשקם את חייהם ואת משפחתם.

מ.ש.ל.



---
 לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org

תגובות

אודי מנור אמר/ה…
אוי א בראכ

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

בירת הכלבים של תל אביב

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...