דילוג לתוכן הראשי

הבוט עם הכיפה: כך ננצח את מלחמת ה-AI הראשונה


בין השברים בגליל לטיסות החילוץ משארם, אבי דר מציע פתרון טכנולוגי לסוגיית הגיוס; ה-Game Changer שישחרר את הצדיקים לבקו"ם ואת המילואימניקים לחיים.




אנחנו בעיצומה של "מלחמת ה-AI הראשונה". זהו שם מקורי, שניתן בעיתונות הבינלאומית לאירוע הלא הגיוני שאופף אותנו בשלושת השבועות האחרונים.

בתים נהרסים בגליל, אבל אף צילום לא מופיע במהדורות החדשות. דירות עולות בלהבות בגוש דן, אבל כיוון שאין נפגעים, אולי זה פשוט לא נחשב. אנשים נרצחים בדרכם למרחב המוגן, אבל בכותרות מקפידים לכתוב ש"קשישים בני 70 לא הספיקו". כאילו זו אשמתם.

ורובנו? אנחנו יושבים בבתי קפה ומצקצקים בלשוננו; "מכיר וילה טובה באילת עם מקלט?".

חבר שלי, שהיה "חייב" להגיע ליוהנסבורג עם כל השבט לאירוע משפחתי חד פעמי, הגיע השבוע בכוחותיו וזוזיו האחרונים במיניבוס לטאבה. משם הוא המשיך במוניות יקרות לשדה התעופה בשארם אל שייך, לטיסת "חילוץ" לאתונה, שעברה דרך אדיס אבבה ומשם ליוהנסבורג; בואך לחתונה שלא תישכח לדורות.

אני מקווה שעל אף שהוזמנו לאירוע, הרבה לפני מותו של עלי חמינאי, אנחנו מעדיפים להישאר בממ"ק (מרחב מוגן קומתי) על פני לשלם על מונית מתל אביב עד למעבר מאילת לעקבה - 2,400 ש"ח.

מצד שני, תמיד יש עוד צד. חברה שלנו מספרת כי יש טיסות זמינות ללרנקה הערב, במוצ"ש. בלי בלאגן. אייר חיפה, מנתב"ג.

בלי מסע מפרך לסיני; בלי בדואים גזלנים; בלי להפוך לקשיש המבוקש על ידי המשטרה המצרית; בלי מוכס מצרי שמוציא לך מהמזוודה דגל ישראל כי פשוט בא לו; ובלי שלוש שעות המתנה מורטות עצבים לפני שבכלל ממריאים למסע אל החופשה, שלא בטוח כי נוכל לחזור ממנה, ואולי גם לא יהיה לנו לאן לחזור.

320 דולר ואתם בלרנקה. תמיד אהבתי את החיפאים.

החורף כבר מתדפק לנו ברחובות. הגשם המוכר והטוב הגיע, כמו פעם, בעונת המעבר. זה היה עוד לפני שמיצר הורמוז הפך לכניסה מסוננת עם סלקטור פרסי חסר חוש הומור.

תוך כדי התעמקותי בנושא האינטליגנציה המלאכותית, עלה בדעתי רעיון לסטארטאפ משנה משחק. ממש GAME CHANGER.

האמריקאים הצליחו לצמצם במחלקות המחקר שלהם - ה-8200 שלהם - את גודל כוח האדם באופן דרמטי. אחרי הכנסת תוכנה מתאימה, הם ירדו מאלפיים אנשים במחלקה לעשרים בלבד. 99 אחוזי התייעלות.

האמת היא שאפשר היה לפטר עוד כמה, אבל כל השאר הם כנראה קרובי משפחה של "פנחס עידן" האמריקאי, או מחלקי התה, וכמובן הצוות המנהלתי של מפקד היחידה שמקומו מובטח כל עוד המפקד בתפקיד.

אגב, פנחס המקורי הוא איש יקר וחבר שלי עוד מהימים בהם עבדתי ברשות שדות התעופה. כל הסיפורים על נפוטיזם ברש"ת הם בסך הכל סיפורי קינאה של אלו שלא נולדו למשפחה הנכונה.

ה-AI יודע לעשות עכשיו כמעט הכל. הוא בטח יודע להתפלל חמש פעם ביום לבורא עולם, ללמוד גמרא, ולנתח כל סוגיה של רבותינו וחכמי בבל ופומפדיתא. בחמש דקות אני מסוגל להקים צבא של מאות אלפי בוטים עם כיפה שיחליפו את כל תלמידי הישיבה הנפלאים, אלו המתפללים לניצחון חיילינו הקרביים - אותם לא ניתן להחליף עדיין ברובוט מסוקס.

אם בוטים יכולים לנצח את איראן, קטן עליהם לפתור את בעיית "שניים אוחזין בטלית".

הבוט עם הכיפה, מוצר חינמי ונגיש, ישחרר את כל בחורי הישיבה למשימה לא פחות חשובה: ללכת לבקו"ם ולהתגייס. הבוטים הללו יוכלו לשחרר לכמה שנים טובות את כל מי שכבר צברו מאות ימי זכות במילואים בשנים האחרונות; וכל הצדיקים החסידים יוכלו סוף סוף לעזור להם לשקם את חייהם ואת משפחתם.

מ.ש.ל.



---
 לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org

תגובות

אודי מנור אמר/ה…
אוי א בראכ

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...