זה תמיד קורה באביב. בדיוק כשהטבע מחליט להחליף את האפור המשמים בירוק חצוף ופריחה משכרת, המציאות כאן מחליטה להזכיר לנו שחוקי הטבע של המזרח התיכון חזקים מכל עונה. היציאה לטיול בטבע הפכה למשימה לוגיסטית של טווחי ירי וזמני התרעה. אתה עומד מול שדה של כלניות אדומות, מנסה לספוג את השקט, ופתאום בום - הצליל המתכתי והצורם של האפליקציה בכיס מקלקל את החגיגה. האביב כאן הוא בוגדני; הוא מבטיח התחדשות, אבל מביא איתו את רעש המלחמה.
הגענו למצב שבו אנחנו כבר לא חושבים, אנחנו רק "מייצרים". האקדמיה בכלל נהייתה בדיחה מהלכת. הסטודנט שולח את ה"סוכן" שלו לכתוב דוקטורט, המרצה שולח את ה"סוכן" שלו לבדוק, ובסוף שני הרובוטים האלה מקבלים הצטיינות בזמן שאנחנו הולכים לאבד את עצמנו ביוטיוב. אם הכל כל כך יעיל וסינתטי, בשביל מה אנחנו פה בכלל? בשביל ללחוץ על "שלח"?
אבל כאן מגיע הפאנץ'. יש מגרש משחקים אחד שבו אף בינה מלאכותית, משוכללת ככל שתהיה, לא יכולה לנצח אותנו: הרגשות והיצרים.
קחו למשל את הנכדים שלי. ג'מיני יכול לכתוב לי סיפור מושלם לפני השינה, עם חרוזים ומוסר השכל והכל, אבל הוא לא יודע מה זה להרגיש יד קטנה שנתפסת לך באצבע כשיש בום חזק בחוץ. הוא לא מבין את המבט של הילד ששואל "סבא, מה זה היה?" - ואת הצורך שלך להמציא באותו רגע הסבר שירגיע אותו, למרות שלך עצמך הלב דופק ב-180 קמ"ש. הרכות הזו שממיסה לך את הלב, או הצחוק המתגלגל שלהם כשאתה עושה פרצוף מצחיק כדי להשכיח את המלחמה - זה משהו ששום מעבד קוונטי לא יצליח לקודד.
בואו נדבר דוגרי - הבינה המלאכותית היא סטרילית. היא נקייה. היא מנומסת מדי. היא יכולה לצטט לי שירים על אהבה עד מחר, אבל היא לעולם לא תבין מה זה חרמנות. כן, המילה הזו שגורמת לכל האלגוריתמים של גוגל להיכנס למצב של "תוכן לא הולם". המכונה לא יודעת מה זה כשהדם עולה לראש, מה זה לרצות מישהו עד ששוכחים מהחדשות ומהמשכנתא. היא לא מזיעה, היא לא מתנשפת, והיא בטח לא מכירה את החשמל הזה שעובר בגוף כשמגע מקרי הופך למשהו אחר. החרמנות הזו היא ההוכחה הכי טובה שאנחנו עוד חיים. היא הניצחון של הביולוגיה על הקוד.ואל תגידו לי שגם הויאגרה והסיאליס הם סוג של חרמנות מלאכותית.
גם כשאני יושב על הבר בסוף יום מתיש, ה-AI יכול לנתח לי את המולקולות של הוויסקי עד לרמת האטום. הוא יכול להגיד לי שזה סינגל מאלט עם ארומה של כבול ואלון. אבל הוא בחיים לא יבין את ה"קיק" של השלוק הראשון. את הצריבה הנעימה בגרון שמשחררת את המתח של היום, את החמימות הזו שמתפשטת בגוף וגורמת לעולם להיראות קצת פחות דפוק, עד הצבע האדום הבא.
ואם כבר לדבר על חיות, תנו לי את הדו-גלגלי שלי. המכונה יכולה לתכנן מסלול אופטימלי עם מינימום פקקים, אבל היא לעולם לא תרגיש את הריגוש של הרכיבה. את הרוח שנחבטת לך בקסדה, את ההשכבה בסיבוב כשאתה מרגיש את הכביש דרך הצמיגים, ואת תחושת החופש המוחלט. מה שיהיה - יקרה. הכל מלמעלה. שם, על האספלט, כשכל החושים דרוכים, אין מקום לבינה מלאכותית. יש רק אותך ואת הדרך.
אז שרובוטית משוכללת תגיש לי חבילת טישו אחרי שהיא הקריאה לי טקסט "מרגש" שהופק בענן? נו באמת. הענן הזה מעולם לא חווה דחייה, מעולם לא הרגיש את הלב שלו נשבר, ומעולם לא הזיל דמעה אמיתית של הקלה. המכונה לא יודעת לנגב את הדמעות באמת, כי היא לא מבינה למה הן מלוחות.
בסוף, אנחנו נשארים עם הדם, היזע והדמעות. המכונה יכולה להיות ה"סוכן" שלנו במשרד, אבל כשאנחנו חוזרים הביתה ורוצים לחבק, לשנוא, לבעוט או פשוט לרצות - שם אנחנו המלכים. ושום עדכון גרסה לא ישנה את זה.
תגובות