דילוג לתוכן הראשי

זן ואמנות ההישרדות של הארי התל אביבי הוותיק


לא תשמעו את ההמלצות הללו מפיקוד העורף - אבל אופנוענים שורדים יותר טוב את שאגת הארי. מי ש-365 ימים בשנה נמצא כפסע מ"הותר לפרסום" של מיון איכילוב, מי שלומד לחתוך בין נהגים מסומסי-דעת בנתיבי איילון, קטנה עליו העונה הנוכחית של "ההמן מטהרן" - בקרוב באולפני HBO.

לפעמים אני חושב שהבורגמן 400 השחור שלי הוא לא רק כלי תחבורה, אלא סוג של פסיכולוג על שני גלגלים. למי שאינו מכיר, בורגמן הוא דגם קטנוע "למנהלים", מהכבדים והמסורבלים בשוק. יציב ביותר, עם מנוע מכובד של 400 סמ"ק כמו של אופנוע שטח, שעם רוכב יותר נמרץ ממני היה קורע את נתיבי איילון. הכלי שלי הוא מאלו שכבר קשה למצוא בסוכנויות המקומיות, שריד לשושלת שהייבוא הסדיר שלה לישראל פסק, והתחזוקה המכנית שלו יקרה ומורכבת כמו לתחזק מטוס ספיטפייר מוזיאוני.


בימים שכאלה, אני מעדיף לא לנהוג בכבישים ללא מרחבים מוגנים זמינים. מחוץ לעיר וגם באיילון, הכביש הפך למלכודת פוטנציאלית. אני לא רואה אותנו עושים פזט"אות לצידי הכביש ביום שישי בערב בדרכנו לארוחה מרמת אביב לרמת גן. זוגתי,  לא מאמינה גדולה בהשתטחות על אספלט לפני הדלקת נרות השבת; היא מעדיפה את השקט שלה בלי שאריות של חצץ ופיח על בגדי הערב.

ניסיתי להסביר לה שפעם, בימים שלפני הטירוף הנוכחי, שמונה דקות התראה לפני אזעקה היו מאפשרות לי עם הבורגמן להגיע לחניון עזריאלי או לכל מרחב מוגן סביר בדרך. בניתי על המהירות של ה-400 סמ"ק כסוג של תעודת ביטוח. אבל ירי החיזבאללה מלבנון, עם זמני התגובה המקוצרים והדיוק המאיים, טרף לי את הטיעון הזה לגמרי.

מאז, אנחנו כבר לא על איילון. הכביש המהיר, שפעם היה עורק החיים של העיר, הפך לשטח הפקר חשוף. במקום זה, אנחנו מזגזגים על הצירים הפנימיים. הרכיבה הפכה למסע בין "נמלים בטוחים" - שומרים על קשר עין מתמיד עם פתחי הבניינים לאורך דרך נמיר או שאול המלך, בואך העיר הגדולה. כל כניסה לבניין ותיק בנמיר הופכת בראש לנקודת ציון אסטרטגית; כל חניון תת-קרקעי בדרך הוא מקלט פוטנציאלי.

בתקופה הזו, כשכל מהדורת חדשות מרגישה כמו אגרוף בבטן ופאנלי הפרשנים באולפנים מיועדים בעיקר למזוכיסטים בהקשבה, הרכיבה היא המקום היחיד שבו אני מצליח באמת להשתיק את הרעש. זה מתחיל כשחובשים את הקסדה. יש משהו בסאונד של הקליק של הרצועה שסוגר את העולם בחוץ. אני עולה על הצירים השקטים בלילה, והעיר נראית אחרת. תל אביב, שפעם לא הפסיקה לרגע, נראית עכשיו דרוכה, שקטה מדי.

בזמן אזעקה, פתאום מבינים כמה אנחנו פגיעים על שני גלגלים, חשופים לגמרי תחת כיפת השמיים. אבל דווקא שם, בתוך המתח הזה, יש איזה רגע של חופש מזוקק. אני רואה את השליחים הצעירים טסים על הכלים שלהם, ממהרים לעוד משלוח כאילו אין מחר, ואני, בנסיעה האיטית והשקולה שלי, מרגיש את הפער של השנים, אבל גם את השותפות לגורל. כשהכל מסביב סגור והלב כבד, הבורגמן הוא הדרך שלי להרגיש שאני עדיין בתנועה; שאני עדיין שולט לאן אני הולך, גם אם זה רק סיבוב חסר מטרה בין המגדלים החשוכים והמרפסות הממתינות לשקט שיבוא.

אני לא מאמין ב"עין הרע", אבל אם חס וחלילה תקראו בבלוג שלי שהמזל הדו-גלגלי שלי פג והזן לא שמר עלי בכבישים - דיר באלק למי שיכתוב לי, "אמרתי לך שזה מסוכן"!

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...