זה לא נעים לעמוד מול דלת זכוכית בכניסה לבית משותף כשהאזעקה מייללת ברקע. הדלת נעולה, הקודן מביט בך ביהירות דיגיטלית, ולי אין מושג מה השילוב המנצח שיכניס אותי פנימה. המקלט נמצא במרחק של כמה שניות ריצה, הוא מעבר לזכוכית, אבל בשלב הזה הוא רחוק ממני כמו סידני, אוסטרליה.
ברגע האחרון, נער צעיר, כנראה עם הפרעת קשב מבורכת שגרמה לו להסתכל הצידה בזמן שכולם רצו קדימה, קלט אותנו ופתח את הדלת. יבורך הילד. נכנסנו פנימה כמו פליטים שמצאו חוף מבטחים, אבל המועקה נשארה שם, תקועה בין צליל האזעקה לטריקת הדלת האוטומטית.
איפה הימים שבהם גרנו בבתים משותפים ללא דלת כניסה כלל? אני נזכר בימי רחוב דובנוב. שם, המושג "דלת כניסה" היה בגדר המלצה בלבד. האינטרקום הישן נועד רק לדוור, שהיה מודיע בקול צרוד מהרמקול כי הגיע דואר רשום. היום כבר כמעט ואין דוורים, המכתבים הוחלפו במיילים דחופים והודעות ווטסאפ שקופצות בכיס, אבל יש דלת. כבדה, יקרה, וסגורה הרמטית באזעקת אמת.
אבל יש גם תקווה, והיא מגיעה דווקא מהבניין המשותף בו אני גר. שם הגדילו ראש. מול הצורך המודרני להגן על הפרטיות בעזרת קודים ומנעולים, השכנים שלי בחרו לשמור על הערבות ההדדית למיגון לכל דכפין ברחוב. הם פשוט הדביקו פתק גדול עם קוד הקודן על דלת הכניסה, כשהוא פונה החוצה אל העוברים ושבים. באותיות קידוש לבנה, ללא פילטרים עם המסר הישראלי-ציוני: "ברוכים הבאים למקלטנו הבטוח".
הפתק הזה הוא הניצחון הקטן של האנלוגי על הדיגיטלי. הוא אומר שאולי הטכנולוגיה סגרה אותנו בתוך "פוליגונים" וקודנים, אבל השכל הישר והלב התל אביבי עדיין יודעים למצוא את המעקף. הוא מזכיר לנו שבסוף, הערבות ההדדית לא צריכה אפליקציה; היא צריכה רק פיסת נייר, טוש שחור וקצת שכל ישר.
האביב שבחוץ ממשיך להקניט אותנו בפריחה בוגדנית, והאפליקציה בכיס ממשיכה לצפצף פקודות. הפתק הזה על דלת הבניין שלי הוא תזכורת חיונית: בלי הערבות ההדדית הזו, היום אני בחוץ ומחר אתם תקועים מול דלת נעולה. כי כשאין שכל ישר, הלך על כולנו.
תגובות