דילוג לתוכן הראשי

הקודן האחרון


זה לא נעים לעמוד מול דלת זכוכית בכניסה לבית משותף כשהאזעקה מייללת ברקע. הדלת נעולה, הקודן מביט בך ביהירות דיגיטלית, ולי אין מושג מה השילוב המנצח שיכניס אותי פנימה. המקלט נמצא במרחק של כמה שניות ריצה, הוא מעבר לזכוכית, אבל בשלב הזה הוא רחוק ממני כמו סידני, אוסטרליה.

חוויתי זאת הבוקר, בשכונה הצפונית שלנו. זו שכונה שלאחרונה כבר ספגה את הפגיעה המשמעותית הראשונה שלה, ודלת כניסה נעולה בסיטואציה כזו היא ממש לא לעניין. אתה עומד בחוץ, מקיש על הזכוכית בכל הכוח, ורואה איך בפנים זרם השכנים המבוהלים שוטף לכיוון המדרגות והמקלט. הם בתוך הבועה שלהם, בתוך הלחץ שלהם, ואף אחד לא שומע אותנו. לכאורה כמובן. מאחוריי כבר הצטברו בריצה עוד מספר שורדי התרעת פיקוד העורף, חבורה של ותיקים שמביטים בדלת כאילו הייתה חומת ברלין. בראשי כבר עברה הכותרת של מחר בעיתון, זו שמעוררת צמרמורת בכל עורך: "קבוצת קשישים נפגעה בכניסה למקלט הנעול".

ברגע האחרון, נער צעיר, כנראה עם הפרעת קשב מבורכת שגרמה לו להסתכל הצידה בזמן שכולם רצו קדימה, קלט אותנו ופתח את הדלת. יבורך הילד. נכנסנו פנימה כמו פליטים שמצאו חוף מבטחים, אבל המועקה נשארה שם, תקועה בין צליל האזעקה לטריקת הדלת האוטומטית.

איפה הימים שבהם גרנו בבתים משותפים ללא דלת כניסה כלל? אני נזכר בימי רחוב דובנוב. שם, המושג "דלת כניסה" היה בגדר המלצה בלבד. האינטרקום הישן נועד רק לדוור, שהיה מודיע בקול צרוד מהרמקול כי הגיע דואר רשום. היום כבר כמעט ואין דוורים, המכתבים הוחלפו במיילים דחופים והודעות ווטסאפ שקופצות בכיס, אבל יש דלת. כבדה, יקרה, וסגורה הרמטית באזעקת אמת.

אבל יש גם תקווה, והיא מגיעה דווקא מהבניין המשותף בו אני גר. שם הגדילו ראש. מול הצורך המודרני להגן על הפרטיות בעזרת קודים ומנעולים, השכנים שלי בחרו לשמור על הערבות ההדדית למיגון לכל דכפין ברחוב. הם פשוט הדביקו פתק גדול עם קוד הקודן על דלת הכניסה, כשהוא פונה החוצה אל העוברים ושבים. באותיות קידוש לבנה, ללא פילטרים עם המסר הישראלי-ציוני: "ברוכים הבאים למקלטנו הבטוח".

הפתק הזה הוא הניצחון הקטן של האנלוגי על הדיגיטלי. הוא אומר שאולי הטכנולוגיה סגרה אותנו בתוך "פוליגונים" וקודנים, אבל השכל הישר והלב התל אביבי עדיין יודעים למצוא את המעקף. הוא מזכיר לנו שבסוף, הערבות ההדדית לא צריכה אפליקציה; היא צריכה רק פיסת נייר, טוש שחור וקצת שכל ישר.

האביב שבחוץ ממשיך להקניט אותנו בפריחה בוגדנית, והאפליקציה בכיס ממשיכה לצפצף פקודות. הפתק הזה על דלת הבניין שלי הוא תזכורת חיונית: בלי הערבות ההדדית הזו, היום אני בחוץ ומחר אתם תקועים מול דלת נעולה. כי כשאין שכל ישר, הלך על כולנו.

תגובות

‏ronit Goldberg אמר/ה…
תודה על זיכרון מתוק של ימים אחרים, עם ערכי חברות, עזרה לזולת והתחשבות באחר.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...