מאז ש"קרקס מדרנו" נטה את אוהלו בכיכר מלכי ישראל - הרבה לפני שמישהו בכלל דמיין שם בניין עירייה אפרורי או, להבדיל, את הרצח הנורא - אני מכיר את האווירה ברחובות העיר הזו. אבל הבוקר, בפינה הקבועה שלי ברב אשי פינת אופנהיימר, המקיאטו שלי הרגיש קצת אחרת. נווה אביבים היא בדרך כלל המקום שבו השקט הוא דייר קבע, אבל הפעם נדמה היה שגם העצים של רמת אביב מקשיבים קצת יותר מדי חזק למה שקורה בחוץ. דריכות של שבועיים, שלא נראה לה קץ. שיכולה להסתיים גם מחר בבוקר בטלפון אחד מהג'ינג'י.
אנחנו משחקים את המשחק הרגיל: יושבים על השולחן הקבוע שלנו בקפה, מתווכחים אם המאפה היום פריך מספיק, אם הבריסטה הכין את המקיאטו בדיוק על פי הגחמות של ר. , אבל העיניים שלנו מטיילות לצדדים. שותפות הגורל כאן היא כבר לא מילה גדולה מהספרים, היא פשוט העובדה שאם קטנוע של שליח וולט ייתן בק פייר קטן, חצי מהיושבים סביב השולחנות יחליפו מבט של "זה היה זה?". הכותרת בעיתון של מחר – "שברי מיירט פגעו בחבורת אזרחים וותיקים שלא נכנסו מספיק מהר למרחב המוגן ", היא רק עניין של זמן.
בנווה אביבים, המקלט הוא כבר מזמן לא המחסן שבו מאפסנים לאורך שנים מזוודות ישנות, מזגנים שידעו ימים יפים יותר או ארגזים שהילדים השאירו להורים כמשמרת, עד שההורים יקנו להם דירה עם מקלט/מחסן משלהם. מאז שהמלחמה הזו נכנסה לחיינו, המקלט עבר מתיחת פנים: הוא נוקה מכל הגרוטאות והתמלא במזרנים ובפינות נמנום למשפחות עם הקטנטנים. פתאום נוצרה שם היררכיה חדשה, פינות לבעלי כלבים, גומחות ל-VIP יצרתיים, חדרים מוגנים עם שורות של כיסאות שהפכו ל"מקומות ישיבה קבועים" - סוג של נדל"ן מוגן שבו כל דייר יודע בדיוק איפה הישבן שלו אמור לנחות כשהצופר מתחיל ליילל.
הבעיה מתחילה כשהאזעקה תופסת אותנו בטיימינג הכי לא מתאים, ואל המבצר הביתי הזה זורמים "אורחים לרגע" מהרחוב או מבית הקפה הסמוך. זה רגע שבו השכנות הטובה עומדת למבחן. בודדים טורחים להשאיר את דלת הבניין פתוחה לעוברי אורח מזדמנים. צריך לנפנף מבחוץ עד שאחד השכנים זורק לך גלגל הצלה ופותח את הדלת. ואבוי כשעובר אורח תמים מתיישב בטעות על הכיסא של השכנה מקומה שלישית. אפשר לחתוך את המתח באוויר עם סכין של מריחת גבינה. או לחייך ולהעביר את האירוע בסחבקיות התל אביבית הבסיסית. זה מיד מסתיים, ומחר הרי ניפגש בקפה ממול.
ההמתנה מתארכת. בראנו טגניה לא מתייאש וממשיך לדווח. ואז מגיע המבחן האמיתי: הסיסמה לרשת האלחוטית. במקלט של 2026, אינטרנט הוא לא מותרות, הוא חמצן. במינוס אחד אין קליטה סלולרית. צריך לעדכן בבית שאנחנו "בסדר". עלאק מוגנים. אבל מתברר שהדיירים לא תמיד ששים לשתף את הקוד הקדוש עם ה"פולשים" מהרחוב. שמעתי אפילו על מקלטים בעיר שבהם האורחים נדרשו לשלם תמורת קבלת הסיסמה - מין קפיטליזם של חירום שצומח מתחת לאדמה. זהו הרגע שבו הבועה התל אביבית פוגשת את היצר הבסיסי ביותר שלנו: הרצון לשמור על המבצר הפרטי שלנו, גם אם הוא עשוי מבטון מזוין וריח של טחב, מפני אלו שרק רצו מקום בטוח להעביר בו עשר דקות.
אגב, אני יכול לתת לכם רמז. בתור נווד מקלטים מנוסה - הסיסמה בחלק גדול מהמקרים תהיה 4 פעמים מספר הבית. אם נכנסתם לרחוב אופנהיימר מספר 18 לדוגמה (ספציפית עוד לא ביקרתי שם)– סיכוי גבוה כי הסיסמה תהיה 18181818....
בסוף, כשמגיעה הודעת ה"חזרה לשגרה" והדלת הכבדה של המקלט נפתחת, אנחנו משתרכים חזרה למעלה, אל האור של רב אשי. ב"נונו" כבר חיכו לנו עם חיוך של מביני עניין, מיהרו לחמם לנו את הקפה שהתקרר על השולחנות ואפילו חילקו עוגיות, מין פיצוי קטן על הדופק המואץ.
אנחנו חוזרים ללגום ולהתווכח, כאילו כלום לא קרה, עד ההתרעה הבאה שבטוח תגיע. הרי כולנו מחכים לניצחון, המוחלט כמובן, או לפחות להסכם שיקנה לנו שנה אחת של שקט אמיתי. שנה שבה המקלט יחזור להיות סתם מקום שבו מאפסנים מזוודות, והדבר היחיד שנצטרך לחלוק עם זרים ברחוב יהיה חיוך, ולא את הסיסמה ל-Wi-Fi.
תגובות