דילוג לתוכן הראשי

בדיקת קשר: קיץ 26׳


יש תאריך שלא מופיע ביומנים הדיגיטליים, אבל כולם יודעים להצביע על הכיוון הכללי שלו. "שש אחרי המלחמה". זה לא יום, לא שעה, ואפילו לא חודש קלנדרי מדויק; זה יותר כמו מגדלור רחוק, נקודת ייחוס שמנסים להינעל עליה כשמסביב הכל עדיין רועש ומטושטש. מועד מיוחל לכל מי שבמדים - מהלוחמות ועד המילואימניקים הוותיקים - ולכל מי שסופר עבורם את הימים בבית. קיץ 26׳ מתנהג בדיוק ככה. הוא לא סתם עונה, הוא יעד.

אבל זה לא יעד מבצעי עם טבלאות של כוחות ומשימות, פ"מים מפורטים ולוחות זמנים קשיחים, אלא יעד רגשי. היום שאחרי. היום שבו נתעורר בבוקר ולא נשלח יד אוטומטית לטלפון כדי לבדוק כותרות בדופק מואץ. היום שבו מד הדאגה הלאומי יירד מדרגה, אולי שתיים. דאגה שלא תיעלם, כאן היא הרי חלק מהדי-אן-איי הציוני עוד מימי הרצל, אבל אולי היא תחזור לממדים אנושיים, כאלו שאפשר לחיות איתם בלי להיחנק.

אני מדמיין את הרגע שבו הדגמ״חים יתקפלו חזרה למדף האחורי בארון. הנעליים הגבוהות יאבדו את האבק הצהוב של השטח, יצוחצחו למשעי, ויחזרו לתרמיל החירום שפילחתם פעם מהמילואים. הממ״ד, אותו חדר שקיבל תפקיד ראשי בדרמה הזאת בעל כורחו, יחזור לייעודו המקורי - חדר עבודה, מחסן, או מקום לאורחים שבאים לישון ולא לתפוס מחסה. מקום שלא מודדים בו את הזמן בשניות שבין התרעה להדף, אלא מקום שבו סוגרים את הדלת לקצת פרטיות ולא לצורך פיקוח נפש.

יש משהו כמעט מוזר, אולי אפילו חתרני, בלדמיין את זה עכשיו. כאילו אנחנו מדברים על מדע בדיוני, בזמן שזו אמורה להיות המציאות הכי בסיסית שיש. כי בסוף, קיץ ישראלי הוא חום ולחות ואבטיח קר עם גבינה בולגרית וילדים שמתרוצצים אחרי כדור. אבל אחרי השנתיים האחרונות, גם הדברים הפשוטים האלו מקבלים משקל סגולי של זהב. שום דבר כבר לא מובן מאליו.

כמו בעמדת הבקרה, גם בחיים יש לנו נטייה להסתכל רחוק מדי, לנסות לפענח את כל התמונה, את כל האיומים והמשתנים בבת אחת. אבל לפעמים, מה שמחזיק את המערכת מקריסה זה לא הניסיון לשלוט בהכל, אלא היכולת להגדיר נקודת ייחוס אחת ברורה ולהתכנס אליה. קיץ 26׳ הוא הנקודה הזאת על המכ"ם שלנו.


לא מדובר באופוריה, להפך. זו בקשה לחזרה לגודל הטבעי שלנו. בלי המילים הגדולות על "מעצמה", בלי הצורך להוכיח משהו לעולם. רק קומץ אנשים שמנסים לחיות כאן בצורה סבירה. קצת כמו להקת אריות בסיפורים שסיפרנו לעצמנו, בזמן שהמציאות המורכבת טפחה לנו על הפנים עם נחשול אינסופי של תנינים מוסלמים שסוגרים עלינו מכל עבר – אותם דימויים מקטינים שהתנפצו מול עוצמת המכה, כשתנינים עם כפכפים וכפיות הוכיחו לנו שבטווח הארוך, יחסי הכוחות הם לא בדיוק מה שחשבנו. אנחנו רק רוצים להסתדר, לא לבלוט, לא להיגרר למקומות שאין מהם ערך מוסף. פשוט להיות.

להיות קצת יותר נחמדים, קצת יותר סבלניים, ובעיקר - פחות דרוכים. לא כי נגמרו הסיבות לערנות, אלא כי אי אפשר להישאר במתח שיא לאורך זמן בלי שמשהו יישבר. מי ייתן ונחזור לתחושת הביטחון שהייתה כאן לפני שנת 2025 ובוודאי לפני שמחת תורה, לפני שהתחלנו את הגלישה המהירה במורד שבו שום דבר כבר לא בטוח. נמאס להתעורר כל בוקר לבשורה לא נעימה - בין אם אלו חשיפות על גזל והשתמטות, או אי צדק בגבעות וקיפוח בפריפריה, ובין אם זו הידיעה המכאיבה שחצי עולם באמת הפסיק לסבול אותנו.

החלום הזה צנוע להפליא: עוד קיץ אחד של שקט. יציאה לעבודה בלו"ז רגיל, בלי טלפונים מדאיגים מהמורה כי הילד בחרדה, או כי אין גננת מוסמכת לנכדים. בלי שהטכנאי יאחר כי יש הפגנה באילון, ובלי ההפתעה הלא נעימה הקבועה שצצה באמצע היום וטורפת את הקלפים.

אני חולם על חופשה משפחתית בלי דרמות. איפשהו בין עץ אקליפטוס על הכינרת לצל בחורשת טל, עם הרעש המרגיע של המים. אולי מטקות על חוף אכזיב, קצת רוח מהים וחול בנעליים. אולי צימר בצפון, כזה ששמענו שכמעט ולא נשאר ממנו דבר במושב אביבים, ובכל זאת הוא חזר לפעום. כמו המקום הזה כולו, שמסרב להישאר שבור.

אנחנו לא צריכים זיקוקים, רק אי קטן של נורמליות. כמה ימים שבהם אף אחד לא בודק הודעות באמצע הלילה. בלי ביטולים, בלי שינויים של הרגע האחרון, בלי "צבע אדום" שקוטע מחשבה באמצע. בלי צו שמונה לחתן הלוחם שלנו שמרחף מעל שולחן השבת כמו ענן שחור. רק זמן רגיל, כזה שלא מרגיש כמו מותרות שצריך להתנצל עליהם.

ואם כבר לבקש, אז לבקש בלי אותיות קטנות ובלי תנאים נסתרים. פשוט המשכיות. כי אחרי כל מה שעברנו, השקט הזה הוא לא "מעט", הוא הכל.

---
 לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...