אין מה להתלונן. אבל מאז שנפרדתי מהחברים בחיל האוויר אני נושא איתי מזכרת קטנה: טינטון קבוע באוזן.
לא משהו נוראי. פשוט רעש קבוע שלא עוזב. אוושה דקה וצורמת שמלווה אותי כבר שנים, כנראה חוסמת בדרך כמה מגווני הצלילים היפים של העולם. נכות פנים־אוזנית שלא מזכה אותי בכלום, אפילו לא במקום חניה חינמי במגרש הציבורי במצפה רמון.
לאחרונה שמעתי המלצה על רופא אף־אוזן־גרון ברעננה שמתמחה בדיוק בדברים כאלה, כולל בעיות שיווי משקל וטינטון. לידידה שלי הוא אפילו הצליח להעלים את הרעש לחלוטין. מאחר שנמאס לי לשמוע את הצליל הזה בכל רגע שקט, החלטתי לבדוק.
מי שלא חווה טינטון אולי לא יבין את הניגוז' הזה. דמיינו אולם קונצרטים רגע לפני תחילת ההופעה. דממה מוחלטת. שיעול קטן בקצה האולם. ואז, בתוך השקט, הטינטון הפרטי שלך מתחיל לנגן. אתה כבר לא בטוח אם אלה הכינורות שהתחילו חרישית או רק הראש שלך.
דווקא בהופעות רוק רועשות המצב משתפר. הרעש החיצוני ממסך את הצליל הפנימי. עם "מחלה" כזאת עדיף ללכת לשבלול לשמוע סולו תופים של דוקטור ארלה קמינסקי ולהרגיע את הרעש הפנימי באמצעות סערה חיצונית.
לאורך השנים, בכל ביקור אצל רופא אוזניים, שמעתי פחות או יותר את אותה תשובה: "אין באמת תרופה לטינטון. עזוב. גם לי יש כזה". אחר כך הגיע סיפור הרקע. אחד היה תותחן, אחר שירת ליד מנועים של מטוסי סילון, ושלישי פשוט חטף פעם סטירה מצלצלת מאבא שלו שכנראה עדיין מהדהדת.
אז צלצלתי לרעננה. בתמימותי חשבתי שאוכל לקבל את הטיפול דרך קופת החולים שלי. אז זהו, שלא.
המזכירה הרפואית, באדיבות ראויה לציון, הסבירה שמדובר בפגישת אבחון של כחצי שעה, שבסיומה אולי נוכל להתחיל תהליך שיוביל אולי להקלה בטינטון. הרבה "אולי" היה שם בשיחה הזאת.המחיר: 2,400 שקלים.
כן. עבור חצי שעת פגישה.
אם יש לי ביטוח רפואי פרטי — מצוין. אם לא, כרטיס האשראי מוזמן להיכנס מתחת לאלונקה.
לפעמים חברים מתייעצים איתי לפני שהם מוציאים חשבונית. כמה נכון לגבות? מה נחשב מחיר הוגן? הרי למדתי כלכלה ומנהל עסקים, עבדתי כחשב חברה והייתי כתב צרכנות. ועדיין, מעולם לא באמת הבנתי איך נקבע הרגע שבו מחיר מפסיק להיות תגמול הוגן והופך למשהו שמרגיש פשוט מופרך.
הדיון כאן בכלל לא אישי. הוא גם לא על מצבי הכלכלי, על ביטוחים משלימים או על פוליסות פרטיות. הוא על עצם התמחור.
מגיע לרופאים להרוויח היטב. מאוד אפילו. הם עובדים קשה, לומדים שנים ונושאים באחריות עצומה. אבל נדמה שבאיזשהו שלב המערכת הישראלית החליטה לפתור את השחיקה ברפואה הציבורית באמצעות המצאת עולם מקביל של שר"פ, ייעוצים פרטיים ומרפאות אחר הצהריים — עולם שבו חצי שעה של מומחה מתומחרת כמו חופשה קצרה בחו"ל.
לאחרונה חברה שלנו נאלצה להגיע לפנות בוקר לשדה התעופה בעקבה ולקחה מונית מיוחדת מתל אביב למעבר הגבול. כמה עלתה הנסיעה? 2,400 שקלים.
אותו מחיר בדיוק.
נהג מונית עובד יום שלם, נוסע הלוך וחוזר, שורף דלק, עומד בפקקים וחוזר הביתה ריק. רופא מומחה גובה את אותו הסכום על חצי שעה בקליניקה.
וכשאנחנו נזקקים לטיפול פרה־רפואי — שיננית, פיזיותרפיסט או דיאטנית — אותם אנשי מקצוע מסורים ומיומנים מקבלים בערך שלוש מאות שקלים עבור אותה חצי שעה. מאיפה נובע הפער הבלתי נתפס הזה?
בחרתי לוותר על הבדיקה.
לא מפני שאין לי כבוד לרופאים, אלא מפני שלא מתאים לי לשלם עבור חצי שעת עבודה סכום שהביטוח הלאומי מעניק לאנשים כגמלת קיום חודשית.
יש משהו מקומם בפער שבין מה שהמדינה מגדירה כמספיק למחייתו של אדם מבוגר במשך חודש שלם, לבין המחיר של חצי שעה מזמנו של מומחה פרטי.
ומסתבר שלפעמים הצליל הכי צורם באוזן הוא לא הטינטון הפרטי שלי, אלא הרעש של חוסר ההוגנות הזה.
וזה כבר ניגוז' ששום מומחה לא יוכל לרפא.
מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי,
שלומי אבידר
משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.
- קבל קישור
- X
- אימייל
- אפליקציות אחרות
- קבל קישור
- X
- אימייל
- אפליקציות אחרות

תגובות