סידורים אחרונים בתל אביב

בשבוע שעבר ע. נפטר ממחלה קשה. עוד חבר שמת. אחרי מסע אלונקות ארוך ומתיש במסדרונות בתי החולים, הגיע לקו הסיום. במקום לקבל כומתה, עטפו אותו בתכריכים, הספדים, דמעות וגעגוע.

חבר שמבוגר ממני בשנה, שכבר לא יצחיק אותי. לא ימליץ לי על ספר טוב. לא יעטוף אותי בעשן מסיגר קובני מיוחד. לא נשמע עוד על סיפורי מסעותיו ברחבי המישלן ועל מדרונות הסקי, ואהבתו הגדולה ללחיים.

סיפור עצוב מאוד. בנסיבות ממש בלתי צפויות, עם כל השכול שמקיף אותנו בשלוש השנים האחרונות, המוות שלו ממש הפתיע אותנו. במקרה זה, גם אם נגזר עליך להכיר את טובי רופאי האונקולוגיה, כולם חברים וקולגות כי ע. היה רופא בעצמו, צריך קצת מזל. מה שלא היה לחבר שלי במקרה העצוב הזה.

אבחון מאוחר, למרות כל הסימנים המוקדמים; תופעות לוואי נדירות, שקורות פעם באלפי מטופלים, שקרו במאה אחוזים אצל מטופל אחד; טעות אצבע רפואית שלא הוסיפה בריאות, ובעיקר מזל נאחס. גידול במיקום בלתי נתיח בעליל.

בשנה האחרונה עבר החבר שלנו את כל המסע הנורא. עם הבחילות והתשישות, עם הירידה במשקל והתרופות החדשניות, עם תקווה ואכזבה - הוא קיבל את כל התפריט האונקולוגי המגעיל, בלי הפי אנד. מורד כואב ועצוב בדרך לשמים העצובים. מחלה עם סוף ידוע. תנחומים למשפחה בשבעה.

שבעה. מסורת יהודית ראויה. אפשרות ניקוז כל היגון למספר ימים קצוב שבסופם החיים כאילו נמשכים. שבוע שאחריו מה שהיה, כבר יהיה בלעדיו אם בכלל.

שבעה תל אביבית, שכבר במודעה קוצבים לך את שעות הניחומים. שבעה של קייטרינג וכוח עזר במטבח לפנות את הכוסות לטובת המנחמים שלא מפסיקים להגיע. התפריט המקובל של בורקסים ופירות העונה. קפה חם או קר?

וחס וחלילה שהאלמנה לא תטרח או תארח ותקום מהכיסא הנמוך, מסורת יהודית לא ברורה, גם אם היא מחייבת את המנחמים שלא שומרים נגיעה לכרוע בתנוחה לא אורתופדית לחיבוק מנחם.

שבעה של הרבה ביקורי אלמנות ותיקות במיטב המחלצות. השבוע יש להן עוד אירוע חברתי חוץ מההתכנסות בבית הקברות. הזדמנות חברתית להופעה מעוצבת בבית המנוח לצד האלמנה. חברה חדשה במועדון הנשים בשחור.

בשבעה אתה מבין עד כמה המוות קרוב ומעבר לפינה. ע. התעורר בוקר אחד עם כאב לא מוסבר, וכשבסוף נמצא לכאב הסבר, הלך עליו. לא בגלל שלא שמר על עצמו. לא בתאונת דרכים. לא במילואים ולא בקורונה. פשוט עוד חבר שלנו שהלך לעולמו, כי בסוף כולנו הרי מתים, וחבל לי מאוד שע. הגיע לסוף הארור כל כך מוקדם.

שבעה, מפגש בו אנו מנחמים את המשפחה (לא ברור במה, כי אין נחמה לאובדן הזה) ובעצם שמחים שהגרזן לא נחת עלינו הפעם.

איך אספן מכוניות איכותיות ישנות המתקשות להניע עצמונית, הופך בעצמו למשהו שצריך תמיכה רפואית תכופה. התקווה להצלחת ריפוי ניסיוני חדשני מתרסקת תוך ימים ספורים. תם ונשלם; סבא ע. שלא החמיץ אף הזדמנות לנמנום מרענן, נח מעכשיו על משכבו סופית.

יהי זכרו ברוך!

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

אהבת את הפוסט? אפשר, מומלץ וגם רצוי לשתף כאן בלחצן הבא. תודה רבה!