רוק, ויסקי וחדר מיון - בשורות טובות מאוד

"תהיה בריא". זו כנראה הברכה הכי נפוצה במחוזותינו. המהדרין והנדיבים מוסיפים גם "בריאות ואריכות ימים", והמפליגים במחיר יאחלו "נחת ומזל טוב", שזה כבר הטופ של עולם הברכות. אני, תודה, מסתפק בבריאות. את כל השאר אפשר לקנות - למי שיש מזל, כמובן.

את הבשורות הרעות, לעומת זאת, אתה תמיד מקבל בלי הכנה מוקדמת. שומה חריגה, זרימה מגומגמת, שיעול טורדני, בדיקת דם עם כוכביות, ירידה פתאומית במשקל, או כל איתות גופני אחר. מנורת אזהרה קטנה שנדלקת בלוח המחוונים הפרטי שלך ומבשרת את הבשורה: הלו, אתה חולה. גש לרופא. בהקדם.

לאחרונה, בין האזעקות לממ״ד, נדלקה אצלי נורת אזהרה מפחידה במיוחד. משהו שמגיע עם הגיל, עם הבלגן הכללי, ועם הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת - זו שמוצאת גם את מה שלא חיפשת. אחרי סבב בדיקות שגרתיות שאני עושה כדרך קבע, בעיקר כדי להרגיע את הסביבה הדואגת, קראתי את פיענוח ההדמיה. המילים על המסך היו יבשות: התגלה ממצא חשוד. כמה מילימטרים מיותרים שמתנהגים בצורה לא מובנת.

זהו. מאותו הרגע - השתנו הפרופורציות. מה לי פחד מאטום איראני כשאצלי בפנים, בתוך הגוף, מתפתחת פצצה קטלנית משלה? משהו שאף טופס 17 לא יוכל לפרק, ובטח לא הסכם דיפלומטי כזה או אחר. הפחדים שלי עברו באחת מהודעות דובר צה״ל להתרעות של "שיבא קונקט" - הקשר האישי והמצפצף שלי עם בית החולים הישראלי שנמצא בעשיריה הפותחת העולמית. לפחות בכל הנוגע לצוות הרפואי שפגשתי שם.

מפגיעת טיל איראני מתאדים במקום. מפגיעת תא סרטני התהליך קצת שונה, למרות שהסוף די דומה. הנחמה היחידה ששמעתי מהרופאים הייתה בסגנון: "יש לנו מספיק ניסיון ותרופות לטפל בך. אתה לא תמות מהמחלה, אתה תמות עם המחלה".

אבל מי רוצה למות בכלל?

מה עם הטיול שקבעתי עם אשתי וזוג חברים קרובים שלנו לקוסטה ריקה? מה עם הנכד שהבטחתי ללמד אותו לגלוש סקי? ומה עם שמונת הקוראים הקבועים שלי, אלה שכבר התרגלו לטור שלי בכל שבוע?

שלושה חודשים של אי-ודאות. 90 ימים, שהם אלפי שעות של תסריטים אונקולוגיים הזויים. ואתם הרי מכירים אותי - אלוף הסיפורים הקצרים, אלה שמגיעים בלי הפי-אנד בכלל.

בשבוע שעבר נפגשתי שוב עם הרופא, שבחן בעיון את תוצאות הצילום החוזר. לפי החיוך שלו, עוד לפני שהוא פתח את הפה, הבנתי שאפשר כבר להזמין לשנה הבאה מחזור סקי עם הנכד בקלאב מד. אפשר לחזור ולחשוש מהאיראנים, אולי הם באמת איום קיומי אמיתי. לפחות לא כמו התרעת השווא שקיבלתי מרופא מודאג אחד.

אני מודע לכך חלק מהקוראים שלי אומרים שאני חוזר על עצמי, על ה"דולצ'ה ויטה" התל אביבי. אז זהו - שלא. אני כותב על חצי הכוס המלא. על חצי כוס התרעלה, רבים וטובים ממני ממלאים לכם את המסך. על כל בשורה טובה מרופא, אני יודע שיש הרבה שמקבלים בשורות אחרות. ממש לא מעודדות. כשמשתפים אותי בכך - העיניים שלי מוצפות בדמעות ואז אני מתעשת. דמעות יש לחברים שלי מספיק בבית. אצלי הם יקבלו רק כתף איתנה, סימפטיה, חיוך והזמנה לפסטיבל כלשהו בשנה הבאה, והזמנה לויסקי איכותי, אם הרופא שלהם מרשה זאת כמובן.

מאחל לשמונת הקוראים הקבועים שלי בריאות איתנה ובשורות טובות, ומי שהרופא שלו הזמין אותו לשיחה רצינית, שיזכור כי החיים יפים, גם אם חיים אותם כל יום כאילו היה היום האחרון בחיינו.

---

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

אהבת את הפוסט? אפשר, מומלץ וגם רצוי לשתף כאן בלחצן הבא. תודה רבה!