כריש עם גבנת

 הגיבנת של האחד היא הציצים של השנייה. כך רואה חברי הכריש את החיים. אין מכשולים, רק הזדמנויות. אין בעיות, רק סיבה לעוד קצת מאמץ. כי כשדוחפים את הגיבנת פנימה, מה יוצא מהצד השני? חזה לתפארת...

אז בשוק הנדל"ן התל אביבי הגועש שם שוחה הכריש היו לו לפעמים כמה דגים בעייתיים. בכדי לסגור איתם עסקה, היה צריך בפתרון יצירתי שיהפוך את הקרפיון המכוער לדג זהב עם משאלה אחת. עמלת תיווך ראויה למתווך היצירתי.

לכל מי שלא מכיר, כאשר אתה מוכר דירה, מגיע לפעמים מודד רציני מטעם הרשות המקומית, לוודא כי הנכס לא עבר שינויים ללא אישור. סיפוח שטחים, מרפסת שנסגרה, פרגולות מדהימות, יציאה לגג, גאקוזי מפנק, הם רק חלק מהסיבות הדורשות אישור כל שהוא מהרשויות, מועד הבית, מהשכנים, מהקב"ה. בלי האישור הדרוש – הלך עליך והלכה העסקה. לפעמים גם לכרישים יש מזל. מחלקת ההנדסה בעירייה, כל כך רצתה לגבות מהמוכר מס השבחה על הבניין, בזכות הוספת קומה נוספת, עד שאישרה למוכר מראש את כל הדירות כפי שהן, והבניין היה כשר למהדרין. במצב שכזה קנה הכריש את הנכס – כשר, מאושר, רשום בטאבו ומוכן לשיווק.

לכאורה כמובן. למה שהכול יזרום אם אפשר להוסיף עוד טוויסט בעלילה, ועוד כמה שקלים לקופה? מסתבר שאותו רחוב מועדף, קיבל הגדרה לאחרונה של "רחוב מורחב מועדף". כלומר – בנוסף לכל הזכויות שהיו לו לעוד קומה, התווספה למתווך שלנו זכות להוסיף קומה רביעית. עובדה שרק הכריש ידע עליה, בעירייה כנראה נשמט הנושא מעיניי הפקיד והמוכר בטח שלא ידע על כך.

מתחילים להגיש תוכניות לבניין, ובעירייה לפתע הבינו שהייתה טעות, צריך לחייב את החבר שלי בעוד 2 מיליון שקל מס בטרם ניתן יהיה לאשר תוספת של דירות בבניין.

בישיבת בזק שכינס כרישנו, עם פקידי העירייה והמס, עורכי הדין ואפילו חבר מועצת העיר שהיה ידיד שלו מבית הכנסת בו התפלל מדי פעם, האשים את העירייה ברמיה, גזלה ועוד עוולות הקשורות בכל מי שמנסה לצמצם את פרנסתו. אחרי איומים לצאת עם הסיפור לתקשורת, בוטלה השומה השגויה, וניתן היה להתחיל ולבנות עוד שתי קומות נוספות לבניין וגם למכור את הדירות הקיימות בבניין. אחת מהן הייתה רשומה כדירת חדר צמודת קרקע , ובפועל הבעלים הקודם בנה, סיפח , הרחיב, ויצר שם אחוזה של כמעט מאה מטר מרובע. בעיה. דירת קרקע חמודה, באזור מבוקש, עם הרבה מתעניינים, שכולם נסוגו ונמוגו כששמעו כי יש בעיות רישום עם כמעט חצי משטח הדירה.

איך מוכרים דירה גדולה כשבטאבו היא רשומה כדירת חדר קטנה?

אז, זוכרים את הגיבנת מתחילת הסיפור? אם הקונה מגיע עם מעטפת מזומן גדולה, ולא רוצה שיהיה רשום על שמו נכס יקר אלא חדרון קטן - כי לעולם לא יוכל להסביר מאיפה הגיע אליו כל המזומן, כספי ירושה עלומה שנשלחה מעבר לים על ידי דוד מסתורי - הגיבנת הופכת ליתרון קדמי בולט, וכולם שמחים.

צילום – חברי מבנגקוק נח דולינסקי www.noahdolinsky.com

כחוט השני

 הכריש שלנו לא אוהב את גוגל. אותו חבר שלי, נדל"ניסט מצליח ביותר שמסתתר מאחוריי הכינוי – הכריש, אכל אותה בגלל קטע קטן בעיתון שהכתים את גלימת הצדיק הצחורה שלו. אתה יכול כל החיים להיות ישר כמו סרגל, ופעם אחת מישהו יאשים אותך במרמה, הלך עליך. האשמה תרדוף ותקפוץ בגוגל בכל פעם שמישהו ישאל עליך, ולא משנה כי אחר כך יש הפניה לידיעה אחרת האומרת כי האשמה בוטלה והצדדים ביקשו למחוק הרישום. השיימינג ברשתות החברתיות, כמו קעקוע על המצח, למתווך בכל סדר גודל, זה ממש לא מתאים.

האירוע מתחיל בסיור לילי לקברות צדיקים בגליל העליון. באותם ימים, אשת ראש משפחת פשע שבעלה בילה בבית הכלא, הייתה מוציאה קבוצות מטיילים ובעיקר רווקות שהתייאשו מלמצוא חתן על הבר ב"קופסא", והחליטו להיעזר ברוחות הצדיקים הקבליסטים מתקופת המשנה. הכי טוב לעלות על אוטובוס בשמונה בערב לגוש דן, אחרי שהשכיבו את כל הילדים אצל האקס, ולקראת חצות יש כבר כמה עשרות פנויות, מדליקות נרות על קבר הרב המנוח. סגולה לקבלת חתן בקרוב היא גם שזירת חוט אדום עם ברכה על פרק היד. כך גם יזהה אותך החתן המיועד כשיחלוף לידך בסופרמרקט, כמי שמוכנה לעשות הכול בכדי לתפוס חתן, אפילו לנסוע בחצות להשתטח בקור הגלילי על קבר קדוש לכאורה. הכריש, שהיה בטיול משפחתי בגליל ראה את התופעה, ותייק בזיכרונו.

ויהי לילה, ויהי בוקר, וישוב למשרדו להשקיע ללקוחותיו, ממבחר חסידי קהילה קדושה תל אביב, את חסכונותיהם בנדל"ן מניב בחו"ל. שמו יצא בקהילת החרדים העירונית כמומלץ האדמו"ר, וזרם הלקוחות במכנסים שחורים וחולצות לבנות זרם למשרדו. יום אחד מגיע אליו איש חרדי עם מבט עצוב ומתעניין בהשקעה כמו שאר חבריו. משהו במבט עורר אצל הכריש התעניינות. "מה לאדוני כי קדרו פניו?" – אחרי כמה פניות התברר כי הגבר לא מצליח למצוא אישה ראויה.

לא ברור לי איך, אבל באותו הערב לקח איש הנדל"ן במכוניתו את הלקוח החדש לסיור בקבר רבי עוזיאל בגליל כשבידיהם דף משוכפל עליו נכתב: " גבירתי, שמי הוא כך וכך, עוד כמה פרטים על מוצאו ומעמדו בקהילת חסידות מסוימת, אשמח מאוד למצוא כלה ראויה. אנא צרי איתי קשר." את דף הקשר הזה חילק הכריש לכל גברת שירדה משני אוטובוסים שהגיעו באותו הערב לקבר.

לא ברור אם שידוך יצא מהסיור הזה – אבל עסקת נדל"ן מפוארת בוודאי. אחרי מספר ימים הגיע הצדיק למשרדו של הכריש עם צ'ק על סך כמה מיליוני שקלים וביקש ממנו להשקיע עבורו על פי ראות עיניו בנכס מניב בחו"ל. למה? כי המחווה האנושי שלו לעזור לו במציאת כלה, נגע לליבו. אדם כזה , ראוי לאמון.

אחרי שבוע, לקוח המתווך את הצדיק לטיסה קצרה באגן הים התיכון לאי עם עתיד תיירותי מזהיר. חופי הטורקיז, בתוליות הגבעה שהשתפלה אל מול חולות הזהב, האוזו וצלילי הבוזוקי, ריככו את משפט המפתח שאמר לו מומחה הנדל"ן – זאת השקעה לטווח ארוך. פה צריך סבלנות.

ככה חזרו שניהם ארצה, חתמו על המסמכים, הכסף הועבר והשעון החל לתקתק. עברה שנה, עברה עוד שנה – החולות הזהובים נשארו מבטיחים, אבל אף וילה לא נבנתה בשכונה העתידית על אי הקסמים. המשקיע החל לשקוע בהרהורי חרטה, הבין שאי אפשר למכור הנכס עכשיו, ובצר לו התדפק בתדירות רבה על דלת המתווך וטען כי הונו אותו. רוצה את כספו בחזרה.

לימים פגש המשקיע שלנו עורך דין, שהבטיח לו כי יש פה מקום לתביעה משפטית, והבטיח לו הרים וגבעות. מכאן ועד למכתב אזהרה לידידי הכריש הדרך קצרה, ולפני שהספיק לומר ג'ק – המכתב הודלף לאחת ממערכות העיתונים ופורסם כידיעה אגבית במדור הנדל"ן. לקוח מאשים בהונאה את המתווך ותובע אותו...

מיותר לומר כי זאת הפרסומת הכי שלילית שיכול היה הכריש לקבל. בהתייעצות עם שותפיו, גייס את כספי ההשקעה של התובע, החזיר לו את הכסף, חרק שיניים, וציפה לטוב עם עוד עשרות משקיעים אחרים שגייס באותו חוף חלומות קסום.

לימים, ליתר דיוק כמה שנים, השכונה המובטחת קמה. הבתים היפים נמכרו לאוליגרכים רוסים ופנסיונרים בריטים. כל המשקיעים בעלי הסבלנות מהחסידות זכו לתשואה יפה על השקעתם, ורק דבר אחד מנע מהמסע הזה להיות מושלם – הכתם בגוגל. כל פעם שתכתבו את שם הכריש במנוע חיפוש, תופיע ידיעה על תביעת הלקוח חסר הסבלנות עם החוט האדום על פרק היד, תזכורת לא להשקיע שוב באי יווני קסום.

זהו פרק שני בסדרת "הכריש מרחוב אבן גבירול", המשך - בקרוב.

אופס, הזיזו את הבלוקים

 לעזור. כמו שעזרו לנו. כמו שעזרו לסבא. כמו שמצפים מאתנו לעזור. כמה שצריך. זאת כמעט חובה. לפחות לדעת דור המילניום. שקשה לו, אם לא עוזרים לו. ההורים.

זה מתחיל בלרכוב על אופנים בגיל חמש , קשה לו עם שיעורי הבית, עם שני נעלמים ועם הדקדוק בצרפתית; קשה בצבא לסיים את המסלול בלי שאימא שלו תדבר עם המ"מ, קשה מאוד להתמודד עם הדיילת בחברת התעופה שסגרה לילדה את הגייט בטרמינל בדיוק בזמן ולא חיכתה לה שתסיים לקנות עוד משהו קטן במזנון לפני הטיסה, קשה להתקבל לעבודה ומזל שאבא מכיר את מנהל משאבי האנוש בחברה, קשה לעבור טסט ראשון על רכב עם הילוכים והכי קשה להם להבין שהעולם השתנה.

מישהו הזיז פה את הגבינה לכולנו. יותר נכון - שהזיזו לנו את הבלוקים. הציפיה לעזרה היא עוד עננה שתלויה מעל לראשי בני המשפחה. עננת דמעות במקרה הטוב או אכזבות ומריבות קשות על מה באמת יותר חשוב. אנחנו או קיצור הדרך אל העושר עבור יקירנו האהובים. לא כולנו עושים אקזיטים, לא לכולם יש אפשרות לקנות שתי דירות ויותר לדור ההמשך. לא לכולם יש. לחלקנו גם אין, ואו טו טו אנחנו גם צריכים עזרה. גישור בדרך אל בית ההורים, השלמה לקצבת הפנסיה שצברנו, שאינה באמת מספיקה לשמירת רמת החיים כפי שהתרגלנו עד כה.

הפתעה. המילנזים יצטרכו לגדול בעולם בו הם צריכים לעזור להוריהם. מה לעשות, אנחנו כבר לא מתים כמו זבובים קצת אחרי גיל חמישים. אנחנו כנראה נשאר פה עוד הרבה שנים, נפסיק לעבוד לפני גיל הפנסיה, למרות שאנחנו נראים צעירים ובריאים, לפחות בכושר לעשות בייביסיטר על הנכדים. כי מי יכול לשלם חמישים שקל לשעה לשמרטפית צעירה ברמת אביב אם אפשר לבקש מסבתא שתבוא...הדור הבא מדהים. מוצלח. חכם. הם מצליחים להפיק מהחיים פי כמה ממה שאני זוכר שחלמתי לעשות. החלומות שלהם כוללים פרקים שלמים שאני לא מבין ובטח לא מסכים איתם, אבל זה לא העניין. אלו החיים שלהם.

הדור הבא מסתכל אחורה, ומנסה להאמין שכל מה שהיה, הוא מה שיהיה, רק יותר טוב. אז זהו. שזה לא תמיד ככה.

אנחנו לא אמריקאים, שמשגרים את הילדים מהבית לקולג' בגיל 18, ומקווים שתהיה להם נחיתה רכה בחיים האמתיים. אנחנו בהחלט בעד שיישארו לגור אתנו עוד כמה שנים גם אחרי הצבא. המשפחתולוגיה הצפופה גם לא נגמרת אחרי החתונה, הלימודים, הטיול הגדול לחו"ל, המגיפה, הסגרים, הפיטורים מעבודת המלצרות והפרידה מהחברה. בכל שלב הם חוזרים הביתה ומזכירים לנו שהחלום שלנו לעבור לדירת שני חדרים מול הים בלב העיר, מתרחק בעוד כמה שנים.

זאת גם הסיבה שאנחנו נעבור רק לדירת שני חדרים גדולה בתל אביב – למרות שבמקור היא 4 חדרים. זהו. אנחנו זוג. בלי אורחים. בלי מתארחים. בלי מגורים זמניים בין פינוי דירה אחת להתאכלסות בדירה שניה, בין חבר א' לחבר הבא שרק יבוא, בלי הפקדת נכדים בין המייצרים לתקופת הבחינות או סתם לערב הסילבסטר כי לא מצאתם בייביסיטר - רק חדר שינה אחד וזהו. אפילו לא מכינים חדרון לפיליפיני כנגד עין הרע...

תוכנית האב אותה רקמנו על המזח בסן פרנסיסקו על המים, את ואני וערמת הסרטנים – כי מיד אחרי שהילדים עוזבים את הבית אנחנו מוכרים את המכוניות ועוברים להתנייע על אופנוע שיחנה מתחת לדירת סטודיו שנקנה בלב העיר הגדולה – הכול עכשיו במצב POUSE עד שהילדים יעזבו באמת באמת את הבית ובאותה הזדמנות גם ייקחו את כל כל כל הדברים שלהם, כי אנחנו לא נוכל לאחסן את כל בגדי החורף שלהם לתמיד בדירת השני חדרים החדשה שלנו. לא זכור לי שהורות טובה זה כולל שרותי אכסון.

אני מבין הורים שבאמת עושים הכול על מנת לקנות לילד שלהם דירה, אפילו באי שם בפרברי חריש, העיקר שיארוז ויתחיל לחיות בעצמאות ויצאו לדרך לא משנה לאן – כי גם הם עכשיו רוצים לחיות וללחוץ על PLAY במערכת ההפעלה האישית שלהם. גם בני 60 וקצת רוצים להיות ביחד לבד...

הערה – ילדות יקרות שלי. תרגיעו. זה לא אישי. אני רק כותב על חברים שלי. סיפורים שאינם קשורים אליכן. אצל אימא ואצלי הכול בסדר. כפי שדיברנו – קניתי לכל אחת מכן דירה כפי שביקשתן. דירות נהדרות, עם נוף כפרי ושכנים מעניינים, בהרי פורטוגל או בדרום קולומביה, לבחירתכן....

צילומים במיאנמר - חברי נח דולינסקי www.noahdolinsky.com