לדור הסבים הצעירים, לבעלי מספר אישי המתחיל ב-213 שהם מגיוס 71', לחברים שלי, ידוע כי השבוע הראשון של חודש יוני מועד להכרזות כמו "סדין אדום", "נוע, נוע סוף!", "דובר צה"ל מודיע..." ואצלי באופן אישי – ב-6 ביוני, כמו אצל אלטמן הקטן מחוף מציצים, יש לי יומולדת...
אז אני מאוד מקווה כי לשנה הקרובה סיימנו עם המלחמות. שהדגלים היחידים יהיו בשמחת תורה. שתהי ירושלים על ראש שמחתנו בטדי, שוק מחנה יהודה ובמסעדת מודרן במוזיאון ירושלים שם תמיד אפשר לחגוג את הטעם הטוב של החיים, העיצוב האומנותי של השולחנות והאווירה התרבותית ציונית של אוהבי ירושלים בניצוחו של קצין המשטרה הצבאית הבכיר, חברי צפריר...
במדינתנו האהובה, שמעצבנת אותי ממהדורת חדשות אחת לשנייה, אם רק לוקחים נשימה עמוקה ומסתכלים על חצי הכוס המלאה, על ההישגים ומצבנו מול שאר העולם, על האפשרויות המדהימות של ילדנו המקטרים מול בני דורם במדינות מקבילות, מתרחב הלב. רק צריך להביט על זה מלמעלה. לא כמו האסטרונאוט הישראלי התורן שעולה לחוג מעלינו בגובה מאה מיליון דולר, אלא קצת פחות. מאה מטר גם נותן ריחוק מסוים וריגוש בטיסה נמוכה מעל מרכז ארצנו המדהימה.
משה, חבר ואח שלי מימי בחיל האויר, הזמין אותי לטיסה קצרה בבוקר יום הולדתי במטוס זעיר וביצועים מדהימים. הוא ואני ונוף בלתי רגיל. שעה של דיבור צפוף ברדיו התעופתי ברקע, 105 קשרים, 400 רגל בגובה, וחיוך מכל הלב של הקברניט הצעיר שלידי.
מלמעלה – בלי ימין או שמאל, כשהמציאות היא רק מה שאתה רואה בלי סאונד, כשהכפרים הערביים נראים ממש שקטים ופסטורליים, כשהכבישים העמוסים בפקקי הבוקר רק משמחים אותנו בשמי חבל מודיעין, מחוז מגורי בפרק הקודם, שם כציוני נלהב השתתפתי בהקמת ישוב חדש שהיום מוכר כריכוז הווילות היוקרתיות של העיר מודיעין , שכונת מכבים.
המראה זריזה בלי התקשקשות מול מגדל פיקוח, כי במנחת בראש"צ כמו בכל העולם, הבינו מזמן כי כמה שפחות משילות תהיה יותר בטיחות טיסה, כי אם הטייסים מנהלים לעצמם את המרחב האווירי, הם ידאגו שיהיו אפס טעויות. ניתוק – זהו. אנחנו בבועה תעופתית. עוד חוויה שהייתה רשומה אצלי ב"רשימת המשאלות" לפני שיהיה מאוחר מדי. טיסה חלקה, מול חוץ הצוק שם יושבים החברים שלי כל בוקר, מנופפים לי, הקשיש שחוגג 68 שנים בטיסה בגובה כדורי הפינג פונג של שחקני המטקות...
צבעי השדות החקלאיים של מושבי השרון, שכונות חדשות עמוסות ברבי קומות, שטחים נרחבים שממחישים עד כמה אנו יכולים להמשיך ולהתפתח פה, אילו רק נחפש את המאחד. מולנו הרבה שדות חיטה שנקצרה לאחרונה וגלישה בשמי "טוסקנה הישראלית הקטנה" בואך לטרון ועמק האלה.
"תל נוף , רשות להיכנס לאזור 302?" – מקבלים אישור ומנמיכים ככל שאישרו לנו לגובה בו אפשר לספור אבקנים לפרחי הבר, עושים קצת רעש מול מנזר השתקנים בלטרון, וזהו. נגמר הזמן. נוחתים למציאות, אבל עם מצברים פנימיים טעונים, עד ליום ההולדת הבא, שיחול ביוני, אם לא תפרוץ אז מלחמה.
כי כידוע, אצלנו מלחמות פורצות ביוני, או בסתיו...
