טוס יולי אוגוסט

לרנקה. קפיצה קטנה. כחצי שעה טיסה נטו. ביום בהיר רואים מהכרמל את החבר׳ה משחקים מטקות על חופי קפריסין. יעד מועדף לחופשה קצרה. מה כבר ביקשתי? 
אני זוכר היטב כי נשבעתי שבחודשי יוני אוגוסט לא אעבור בנתב"ג. הרבה לפני משבר המזוודות האבודות, לפני שמנהל השדה הודיע שהוא הולך הביתה, לפני שהבנתי שמחיר כרטיס טיסה אינו בתחום המחירים המוכר לי, ולפני שהיועץ הפנסיוני שלי הודיע לי שאנחנו נפרדים, כי אין לו כבר עצות חכמות ולהבנתו השווקים כבר לא יתאוששו בקדנציה שלו ושלי על פני האדמה.
קפריסין, צ׳יק צ׳אק, המטוס ממריא, מטפס לגובה השיוט ומיד מתחיל להנמיך לנחיתה. אין זמן לריב עם הדיילת שתמכור לנו שוקולד, או לבקש כוס קפה, כי מיד צריכים להדק חגורות. גם הטיסות לשם בדרך כלל יוצאות לפני הצהרים. כך שלא צריך לקום בשתיים בבוקר להגיע לקצה התור בבידוק הבטחוני הראשון, ולא משנה אם הכינותם מראש כרטיס עליה למטוס עוד בבית. הטרמינל הישן, עמוס כפי שמעולם לא היה כך. הרבה עובדים טורחים להתמודד עם הצפיפות, התורים, ילדים שאיבדו הסבלנות, הורים שאיבדו הילדים, היסטרים שאיבדו מזוודה, מזוודות אבודות שכבר לא יפגשו את מי שארזו 
אותן, גבר שרוצה  הביתה ואישה שמצאה בדיוטי פרי את בושם חייה דווקא היום, במבצע, הרביעי חינם, ובעלה שלא בטוח כי הוא זה  שיזכה להריח את הרביעי.
תור ל"ארזת לבד?", תור לצ׳אק אין, תור לביקורת הגבולות, תור לבדיקה ביטחונית לטרולי שלי, תור בארומה לקפה וכריך, תור בדיוטי גם אם אתה חבר מועדון ותור בשער העלייה למטוס. כן, אם כבר מזכירים את המטוס, אז הוא אחר להגיע הבוקר מסבב ראשון לאי יווני אחר ותקע אותנו כשעתיים  לפני שהגענו עם הכבודה האישית ודאגנו למקום עבורו  במדף מעל למושב עבור הכבודה, ולא חס וחלילה להפרד מהטרולי שלנו, לתמיד. מוכנים להמראה? זהו, שלא. לגברת אחת במטוס  אבד תרמיל הגב שלה עם כל עולמה וכרטיסי האשראי שלה, על כן ההמראה התעכבה עוד חצי שעה, עד שהיא , בעלה וילדיה ירדו מהמטוס, ואז פתאום מישהו צועק מאחור, גברת, הינה התרמיל האבוד!
ארקיע, חברת התעופה הציונית, כבר לא ממש ישראלית. המטוס שקבלנו היה עם סמלים זרים, צוות זר, והרבה סבלנות לנוסעים המותשים. זה באמת כבר לא חשוב. רק שימריא וינחת בשלום. 
יצאנו מהבית בשמונה וחצי בבוקר. בלרנקה נחתנו לקראת ארבע אחה"צ. קפיצה קטנה לחופשה מדהימה. ומתישה. יאסו!
מותק, מאמי, תתעוררי, החופשה מתחילה, אולי ראית את הפאוץ' שלי, עם הדרכונים, שנתתי לך לפני המראה?

כל הזכויות על הצילומים והאיחור בטיסה לעיתון ynet וחברת ארקיע בהתאמה.

 ציזיקי לייט

דירת נופש בפחות ממאה אלף דולר. דירת סטודיו מרוהטת ומאובזרת, בקומפלקס תיירותי כמעט על הים, 40 מ"ר שלכם בטאבו, עם בריכות שחיה משותפות, ספא מפואר, מסעדות ראויות ולא יקרות, עם קזינו יוקרתי במלון הסמוך; במרחק של דיוטי פרי אחד. פחות משעה טיסה והעברה במונית של כשעה-יוצאים מהבית בבוקר ובצהרים אתם כבר עם הנכדים משתכשכים בדירת הנופש שלכם הממוזגת, עד סוף חודש אוגוסט. יאסו!

החלום הרטוב של הרבה משפחות ישראליות מיואשות ממחירי הנופש בחופשים הארוכים. סבא קונה דירת נופש באי הסמוך, ולילדים רק נשאר לחלק את שבועות השימוש בנכס ביניהם. איזה כיף של פארק מים, מגלשות קמיקזה, גליץ' אבובים - והכול כלול לתושבי המתחם, לרווחת ההורים שמנמנמים בצל השמשיות ואוגרים כוחות לבילוי עד אשמורת שלישית על שולחנות הרולטה והפוקרבקזינו הסמוך. מתחם הימורים ללא הגבלות של חליפות או עניבה. אפשר גם במכנס קצר וחולצה נקיה, חובה פספורט זר והכי חשוב - תביאו שטרות. הרבה. כי הבית תמיד זוכה!

רוסים, אוקראינים, בריטים, גרמנים, והרבה ישראליים. ממש שכונה בנוסח מגדל בבל. פליטי מלחמה, פליטי מלחמות פשע, מבוקשי משפחות פשע בדימוס, אוהבי חיים טובים מוגבלי אמצעים, משקיעי נדל"ן לייט, חובבי ערבי בוזוקי וגם קומץ אנשים שמתקשים להסביר לשלטונות במדינתם מאיפה יש להם ערימת מזומנים באמצע הסלון, יעני, הון שחור...

כולם שכנים נהדרים, שמחת חיים, מוזיקה מהדהדת במרחבים הציבוריים, רק לא ממליץ להיכנס איתם לוויכוח על מקומות החניה או כסאות נוח בבריכה. לך תדע מה יש לו בצ'ימידן המוארך למרגלותיו. זה בטוח שלא יגמר בזריקת כסאות כתר אחד על השני.

אי של אנשים טובים. כל אחד בצד שלו. כל צד מאחל שהצד השני יכוסה בצ'ונאמי ענקי. רק אנחנו, נוחתים בצד א' ועוברים ישר לצד ב', כי אנחנו צד ג' בסכסוך. כמו שוויצרים שבאים לביקור דרך נתב"ג לכנסיית המולד בבית לחם.

אנו מיד נוסעים לחלק הצפוני, בו הכול עוד יותר זול. הצ'יזיקי יותר נוח לעיכול. הדגים וצלעות הכבש באותו הטעם רק עולים חצי. מנה שווארמה ענקית עולה חצי מאשר ברמת אביב וטעימה פי שתיים. כוס יין מעולה במסעדה עולה 5, בקבוק עולה 8 אירו ובמחירים שכאלו - צריך להיות שיכור ולהזמין רק כוס יין אחת.

אי של צער, דמעות ואדמה ספוגה בדם. קרקעות שנכבשו ועכשיו מקימים שם קזינו, בריכות ודירות סטודיו לנופשים שמחים וצוהלים, מול היורשים הזועמים של בעלי הקרקעות שנסו על נפשם במלחמה האחרונה. הסכסוך בין הצדדים, לא רק על נדל"ן, לא רק כסף. סכסוך שלא יגמר בטוב לעולם. אירוע קופי פייסט של המצב המוכר לנו כל כך מול פליטי 48/67 והוויכוחים עם תושבי אזורי C כיום ביש"ע. על האי פרץ הסכסוך בשנת 1974, אצלנו זה לפחות מלפני 140 שנות איבה וטרור, והסוף עוד לא נראה. שם ופה.

אחרי מספר ימי נופש בטן/גב, כמה סרטים בנטפליקס והרבה רביצה בבריכה קרירה, כשכמעט סיימתי לקרוא את הספר "הזריחה", רומן על מלחמת 74' באזור, בדרכי לשדה התעופה עברנו בעיר רפאים. עיר של 30 אלף תושבים שברחו על נפשם לפני 50 שנה, והאזור נאטם, גודר ולא אוכלס יותר. עיר ריקה. בניינים חצי מתפוררים. שלדים מחוררים בפגזי המלחמה ההיא. אנדרטת זיכרון אורבנית לאלפי החללים, וסמל לפליטים שחיים בצד השני של הגבול, כשלצווארם תלוי מפתח של הבית שעזבו אז, מחכים ליום בו יוכלו לשוב, למה שהיה שלהם ונכבש.

לא יצאתי לנופש נתניהו וחזרתי גלאון. אני יודע למי שייכות אדמות רמת אביב לפני ש"שיכון עובדים" בנו את שכונה ג'. במלחמות הצדק לא תמיד רק בצד אחד. במלחמות ישנם מספר לוחמים גיבורים, אבל עוד יותר אומללים, נשים, זקנים, ילדים וחלשים שממש לא השתתפו בסכסוך - אלא רק ניסו להציל את נפשם ומטלטליהם. והפסידו. ואי אפשר לצקצק ולומר - מה לעשות, זאת מלחמה והם הפסידו.

עצוב, קשה להבין, קשה כשמבינים שאין פתרון, ומייאש - כי אצלנו המצב הרבה יותר מורכב.

לנו אין קזינו....

 

ומה אם?

קצת שקט הבוקר. מעניין למה הוא עדיין לא התעורר.

בדרך כלל בשעה שכזאת הוא כבר באספרסו הראשון של היום, מעלה את לחץ הדם לקראת אימון בוקר בקאנטרי הסמוך עם החבר שלו. למה הוא לא קם? הרי שמעתי אותו לפני כמה שעות קם, משתין, וחוזר בחשיכה למיטה בתנועות אוטומטיות, נזהר שלא להעיר אותי, ומיד נרדם. אז מה קרה?

רגע, איזה יום היום? האם הוא אמר לי משהו אתמול על אירוע שיתקיים הבוקר? טיול, סיור, הרצאה, חברים, נכדים או שיש לו עוד פגישת פרלמנט עם קבוצת חברים שלו שבגללה הוא דוחה אימון כושר קדוש?

אבל למה אני נלחצת? מפה הוא נראה רגוע לגמרי, שוכב על הגב, רגע - הוא בכלל נושם? השמיכה קצת מפריעה לראות אם החזה שלו עולה ויורד, אבל הוא נראה שזוף, בריא וכאילו מוכן לצאת מהמיטה כל רגע. אבל ליתר בטחון אולי כדאי שאעשה קצת רעשי רקע של בוקר, נראה אם הוא מגיב.

מה הן בכלל המחשבות האלו - איך הגעתי לזה? מה, יכול להיות שהוא לא יתעורר לנצח? זהו? כלומר, מת? צדיק שנפטר בשנתו, לצידי, ואני בכלל לא שמתי לב? נו, באמת. איזה שטות. יש לנו עוד הרבה תוכניות. סופ"ש בירושלים שכבר שילמנו עליו מראש לסמינר על ציונות ויהדות שאי אפשר כבר לבטל השתתפותנו. טיסה לסלוניקי שהזמנתי באיזיג'ט שאם מישהו לא מגיע לטיסה מכל סיבה שהיא - הלך עליו ועל הכרטיס. אכן, אני סתם נלחצת. אין כל סיכוי שקרה לו משהו. מיד הוא מסתובב ומחייך אלי, "בוקר טוב, מאמי", ומתגלגל בקרעכצ'ן מהמיטה לעוד יום...

רגע, אבל מה אם לא? למי מתקשרים? האם אני קודם מתלבשת ושוטפת פנים, או רצה עם הפיג'מה שלי ומקישה נמרצות על דלת של השכנה ממול? ומד"א? ועם מי מדברים על פרסום מודעת אבל? איך אנסח את המודעה, תמיד הוא היה על הניסוחים. קופירייטר, לא? ואיפה אמצא את האחים שלו שמזמן נעלמו לנו? ומה עם ביטוח לאומי? הם מיד מעודכנים או שאני צריכה להגיע אליהם? איפה המשרד שלהם בכלל? אולי יש אפליקציה לטיפול באירועים שכאלו? למה נתקעתי במחשבות על ביטוח לאומי, רק בגלל שאני לא רואה את השמיכה עולה ויורדת? קריית שאול ליד אבא שלו או ירקונים ליד אמא שלו או קבורה חילונית כפי שפעם צחק איתי וביקש שישרפו את גופתו. נו באמת. מה המחשבות האלו על הבוקר.

למה, מי מת?

ומה אם? הרי יום אחד זה יקרה. אתעורר לעוד יום חדש, והיום הזה לא יהיה משהו. נהוג לומר שאף אחד אינו יודע מתי יבוא יומו, כלומר יומו שלו לא שלי. אז מה, למה אתה לא נוחר? איך מכולם בחרתי את הבעל הכי שקט ורגוע מכולם. דווקא עכשיו, כשאני על סף התקף חרדה, תפסת שלווה, רפיסות אברים, כאילו אין לך עוד חיים שלמים לפניך...

יש לנו מספיק חלב במקרר? באמת, אם יתחילו עכשיו להגיע כל מיני מנחמים ומטרידים, איך ישתו קפה? ועוגיות? יש מלאי במזווה? אני ממש לא ערוכה להתחיל שבעה היום. דיי, קום כבר. מספיק עם הסדנת אלמנות שעוברת לי בראש. אני קמה, וגם אתה. הבנת?!

קצת קשה עם המשפט הראשון שמתניע את הבוקר, אבל אחרת זה ילך ויתדרדר...

"מאמי, בוקר טוב!"

"בוקר טוב גם לך אשתי האהובה, אני ער כבר שעה ומשתדל לא להפריע לך. להכין לך קפה? יש לנו מספיק חלב במקרר?"

סוף אירוע.

חזל"ש....