הספירה לאחור

הנכדה שלי תחגוג את יום הולדתה השביעי עם חבריה מהכיתה בשבוע הבא. אירוע עמוס סוכרים, קלוריות ריקות, צבעי מאכל, מפעילה אסרטיבית, פינת איפור לגברות הצעירות, מדבקות של כאילו קעקועים, פינת קליעת צמות, מרחבים ירוקים בגינת משחקים שכונתית, קבוצת כסאות של קרובי המשפחה שבאו לתגבר את האירוע בעומק בני דודים וקערות סלטים עם מגשי פשטידות, פינת אימהות משועממות שמחכות בצד על כסאות ים מתקפלים, מנענעות אוטומטית עגלת ילדים בה שוכב העולל החדש שלהן, מחשבות את קיצן עד לסוף היום - מקלחות לילדיה, הנקה, מכונת כביסה, פינוי המדיח, ארוחת ערב מבוססת ירקות, תליית הכבסים, הנקה אחרונה לפני השינה, שיחה קצרה עם אהבת חייה, פיהוק ארוך, מקלחת מהירה, וקריסה טוטאלית למיטה כי עוד מעט הכול מתחיל מההתחלה. אירוע נהדר המונצח בצילומי סלולר ומופץ לכל בני המשפחה שלא הגיעו לאירוע. עוד אירוע כיתתי שגרתי עליו חוזרים מדי שנה, לפעמים בשותפות עם עוד כלת שמחה מהכיתה, עד לעונג הבא, שמגיע פונקט בעוד שנה.

לעומת זאת - אצלי, מיד אחרי שמלאו לי 69, היה ברור לי כי ה-אירוע של השנה הקרובה יהיה ציון יום הולדתי העגול. כי אי אפשר אחרת. זה פעם בחיים, גברים ממש לא מתביישים לחגוג ימי הולדת, גם אם עברו את גיל 40. בניגוד לנשים שמטשטשות את המספר על העוגה, מכחישות גיל ובפייסבוק מואשמות ברישום כוזב בספרי מטא בנושא שנת הלידה שלהן.

אז השנה אחגוג את האירוע. בטוח. 70. אמנם לא בגינה הציבורית. ללא פינת צמות. עם כיבוד בריא יחסית ללא הרבה צבעי מאכל. המעטת סוכרים וריבוי אלכוהול. מוזיקה בסגנון שנות השבעים, ובלי עגלות תינוקות ברקע. מקסימום כסאות גלגלים לחברים חסרי מזל וניידות מהתיכון, וכמה מטפלות זרות שיתגודדו בחוץ בחיוך וצחקוקים, מחכות שהאירוע יסתיים והמטופל שלהם יסמן להן כי אפשר לארוז אותו בחזרה עד המסיבה הבאה. בהמשך למסורת בין החברים, נחגוג ביחד, כמו בגן, אירוע משותף לכל החברים שיגיעו השנה לגיל העגול, בעצם לכל בני המחזור שלי בתיכון, ילידי שנת 53'. הסמ"רים, הסג"מים והמט"קים של מלחמת יום כיפור; כמו שחגגנו 60 לפני עשר שנים, כשהתכנסנו באולם "ארץ ישראל היפה" על גדות הירקון ובדקנו עד כמה הזיכרון שלנו מצליח לשייך בין תגי השמות שענדו הבאים - לפנים הבלתי מוכרות של אנשים בלתי מזוהים שטפחו לנו על הכתף בחיבה וגעגוע עם המשפט הכי מזוייף שיש - "וואוו, איך ממש לא השתניתם..."

הפקה של אירוע שכזה, אם לא מתפלצנים ומתעקשים על הפקה עצמית, תלויה ברצון טוב של קומץ מתנדבים.ות, הרבה סבלנות, וכושר איתור של אנשים שאת חלקם פגשת לפני למעלה מחמישים שנה, ואת השאר לא בטוח שסבלת או התחברת אליהם עוד בתיכון. בסוף מגיעים כמאה אנשים, אם מפחיתים את היורדים וחסרי המזל שקרסו בדרכנו אל האושר והנכדים, זה כמעט חצי מהבוגרים במחזור. מאלו שכן מגיעים, אנשים מדהימים אחד אחד. מצליחנים, מעוטרים, מלומדים, ראשי משפחות מרובות נכדים וכול אחד - עולם ומלואו במסלול חייו. מסיבת יומולדת לבני 70. אין סיכוי כי נצליח להשלים פערים ולחלוק טפח מהשגיי חיינו, וכמו בשיחות מעלית - חייבים להכין שלושה משפטים תמציתיים אותם נוכל לזרוק בנון שלנטיות למשל למקרה שאסתי, חברתי הראשונה מכיתה ט' תשאל אותי - היי, זיהיתי אותך מיד כשנכנסת לאולם, מה העניינים, מה חדש אצלך?

 

הטקסטילאית

בלי כוונה הזדמנתי השבוע לתערוכת סיום השנה של המחלקה לטקסטיל בשנקר. ההרד-קור של היצירתיות בגוש דן. ליבת המקוריות. המקום בו הפנטזיות, המכחול, המחשב והמחט נפגשים. גאונות נעורים של כוסיות-על המסתובבות שם במסדרונות עטופות במחלצות מחמיאות שתפרו לעצמן; סטודנטים העוברים בסמסטר הבא למדעי החיים האמיתיים, עם שוטף פלוס סוף עונה, עם חשבוניות ומע"מ כל חודשיים, עם שכר דירה מטורף על סטודיו מסוכן לבריאות; עם כלות המבטלות שמלות כלה 24 שעות לפני החופה ועם טיקוני רשתות אופנה המעדיפים את הטי-שירט בשמונים סנט מבנגלדש על פני החולצות הישראליות המקוריות הנשארות בתיק העבודות לנצח, כי זה עדיין לא הזמן.

אני מהבית דור שלישי באופנה. כלומר, סבא שלי היה חייט לפני כמאה שנה בתל אביב הקטנה, ועד שזה הגיע אלי - הסטודיו שלו בנחלת בנימין נסגר, ולא נשאר לי אלא להתגעגע למכונת התפירה "זינגר" שעמדה אצלנו בפינת הבית עליה למדתי איך תופרים מכפלת לג'ינס...

בתערוכה בשנקר, ליד מספר חדרי תצוגה של סטודנטים יצירתיים להדהים, פגשתי סטודנטית חריגה. בגילה. יכולה להיות האמא של המחזור. בעלת תואר בעיצוב תכשיטים שרק בסוף לימודיה הבינה שהיא בעצם טקסטילאית, והתחילה הכול מן ההתחלה. גברת מבוססת, אחרי קריירה מוצלחת ביותר בעולם המספרים והפיננסים, היודעת לקרוא מאזנים ושומות כמו שאני קורא סיפור קצר של אתגר קרת; שהבינה כי לנשמה מגיע גם תואר והשכלה.

הטקסטילאית הכי מנוסה במחזור. אולי לא צעירה אבל רואים בברור כי יש לה עבר של האישה הכי יפה בחדר. על פי חברים משותפים, המכירים אותה ממחוזותיה הקודמים, היא מחזיקה את שיא חצאית-המיני הכי קצרה בכרמל, וכשדילגה מעלה על מדרגות ביה"ס התיכון שלה - שובל של גברברים עלה אחריה במדרגות, מציצים בחשאי מעלה לזכות ולראות עוד טפח מהירך החשוף.

כשם שהמספרים במאזנים הפיננסים דיברו אליה כתווים למלחין, כך רזי חוטי הבדים עזרו לה בעיצוב קומפוזיציה מדהימה. מאוסף פורטרטים מצולמים של בני המשפחה שלה, דגמה את המרכיבים הבסיסיים. עיניים, אף, אוזן, שפתיים, מצח, סנטר וכל מה שבונה את ה-DNA המשפחתי לקומפוזיציה ויזואלית ממוחשבת מדהימה כשמציירים בד שלם רק מרכיבי המשפחה. כשזה מעוטר בצבעים עזים - מדפיסים זאת על בד ומקבלים את קולאז' המשפחה ממנו אפשר "ללדת" מעילים, תיקים או "רק" שטיח מופלא.

אני לא מבקר אופנה (למרות הסבא החייט שלי ) ואני חושב שאני מזהה כשרון, מקוריות ויופי מיוחד. ממליץ בחום לקפוץ לשנקר בהקדם, לפני שמקפלים שם את התערוכה...

כל הזכויות לצילומים למקור בפרסום המצוטט במגזין פורטפוליו:

https://www.prtfl.co.il/archives/167392

 מאמי, רק רגע!

אילו הייתי מסכם את משך כל הרגעים בהם חיכיתי מחוץ לדלת הבית, ממתין להוד מעלתה, בסידוריה האחרונים לפני שאנחנו נועלים את דלת הבית סופית ויוצאים מחובקים לקרוע את העיר, התוצאה לבטח הייתה גורמת לי להיות בפעם הבאה קצת יותר אסרטיבי, הרבה יותר מאדישות מנומסת רגועה מול דלת המעלית, מנפנף בחיוך מתנצל לשכנים החולפים על פני הקומה שלנו במעלית בדרכם אל העיר הגדולה, משתתפים בצערי על דקות ההמתנה המיותרות אותן אני מבלה בקביעות, מחכה בסבלנות למי שבחרתי, לחכות לה עד בלי די.

כמו שיעקב חיכה ללאה, כך אני, ממתין, דקות ארוכות, כמשק כנפי פרפרים, כימים אחדים; צ'ק צ'אק, רק עוד נגיעת שפתון, ואפשר לצאת. מאמי!

אילו סיכמתי זאת, כחמש דקות בכל פעם, לפחות פעמיים ביום, עשרים וחמש שנים, יום ביומו,. הייתי אוגר למעלה מאלף וחמש מאות שעות בהם יכולתי לכתוב לפחות עוד רומן אחד עב קובץ, או לחילופין לנהל רומן משמעותי עם אחת השכנות בבניין המשותף שלנו, או לעשות בעצמי אוברול משמעותי למנוע הג'יפ שלנו, ועדיין לא היינו מאחרים יותר ממה שאנו מתעכבים עד היום. "מאמי - אני יודעת מה השעה. הפגישה עם החברים שלנו זה לא קונצרט של הפילהרמונית. לא יושיבו אותנו ביציע גם אם קצת נאחר..."

כאילו מה, צעיף הפשמינה הנדיר מסמטאות כפר בקמבודיה, זה מה שחסר לך עכשיו? מצטער, אין לי מושג אם הוא נשאר במזוודה בבוידעם אחרי הטיסה לשם לפני כחמש שנים. גם כך את נראית מדהים. מה רע בצעיף המשי שכרוך על צווארך ורגע אחרי שניכנס לאירוע יקופל למעמקי תיקך?בחייך, המנורה הקטנה בסלון, אור התמיד נגד גנבים חסרי הומור - זה מה שישמור לנו על הבית? זה ממש לא עניין של חסכון בחשמל. ואם מדברים על זה, באמת חשוב לך להשאיר את המזגן המרכזי פועל בדירה גם כשאנחנו יוצאים העירה? המקקים בדירה יסתדרו גם בלעדיו.

זהו? יוצאים? הטיימר בתנור? את לא סומכת עליו? בשביל מה קנינו תנור אפיה עם מח של טייס אוטומטי של F35? נראה לך שנחכה עכשיו 35 דקות לוודא שהוא כבה בזמן?` אז מה הסיפור? מה אוטומטי אם אני עושה בייביסיטר לטיימר? את חושבת שגם ב NASA חזרו לניווט כוכבים ידני כי האסטרונאוטית לא סומכת על המחשב ניווט בחללית?

אז בואי נכבה הכול, ונצא כבר. האורלוגין עוד מעט מסמן שסוגרים את העיר, מטבח המסעדה מזמן נסגר. אם נצא עכשיו - אולי נספיק לצ'ייסר על הבר ובדרך חזרה לעבור במאפיה באבו כביר לעסקת המאה. שבעה בייגלה עם הרבה שומשום במחיר של חמישה....

אז אפשר לקרוא למעלית?

דיסקליימר עקרוני. כתמיד בהגיגי אבי דר, מדובר בכלל על אישה דמיונית שאני ממש לא מכיר, אני נפגש איתה רק בחלומותhי, ובטח שלא אודות אשתי האהובה שתמיד מוכנה חמש דקות לפני...