בין שתיים לארבע

כל יום בין שתיים לארבע אני נח. בקביעות. באדיקות. בלי יוצא מן הכלל. מנוחה חובה, כי אחרת נעצמות לי העיניים סביב עשר בערב, ואת שוב מאוכזבת שננטשת לצפות בחתונמי לבדך.

חוץ מימי ראשון בהם אילנה, המורה לאורגן שלי מגיעה בשתיים כי זאת השעה הפנויה היחידה אצלה לפני שהיא נוהגת בחזרה לגבעתיים בפקקי התנועה המתגבשים אחה"צ. חוץ מזה, אני מקפיד על מנוחת צהרים יומית. שתיים עד ארבע.

חוץ מימי שני, בפרלמנט צהרים במסעדת ארנולד, כי רוני לא יכול לצאת מהמרפאה שלו דקה אחת לפני כן. סיפורים, רכילות, ניתוח המצב הפוליטי העכשווי, מנת חצילים לזכר מייסד השושלת, צ'ייסר ויסקי, וזהו. הגענו לארבע אחה"צ והלכה שנת הצהרים. חוץ מזה, כל יום אני נכנס למיטה בשתיים. ונח.

אבל, לפעמים בימי חמישי אני מתנדב להוציא את הנכדה מהמועדונית ולעשות לשנינו אחה"צ כיף בשכונה, אז בטח שאני לא אשן בצהרים אלא אבלה עם הנכדה. זאת הסיבה היחידה שבגללה אדיר שנת צהרים מעייני. טוב. הנכדה הבכורה. מגיע לה. אך כאמור - חוץ מזה אני ישן כל יום בצהרים. ברור.

מהיותי גמלאי וותיק, שמכיר את כל בריכות הקצינים ברמת הגולן ושכשוכיות חופי ארצנו בשמורות בין חגבי הסלע, יוצא לפעמים, רק לפעמים, שאנחנו נוסעים לבדוק עד כמה יפה ארצנו, ואם כבר נסענו, לא נעצור גם לאכול משהו בשולי הדרך, לא נסתובב במרכזי קניות על אם הדרך, לא נשתה קפה אצל שוש מבנימינה? כך שברור שביום טיול שבועי שכזה, אין סיכוי כי נגיע בחזרה למחוזות שמיכות הפוך בחדר שטוף מזגן לפני השקיעה. עד כאן. רק טיול ארבע על ארבע מאתגר יכול למנוע ממני חלום בצהרי היום. אבל פעם בשבוע ולא יותר, כי כאמור - אני חייב לישון בין שתיים לארבע. אתם מכירים אותי - אחרת אני מנקר בערב באשר נשב ונבלה...

שתיים עד ארבע. מי יתנני אופקית וישרה כשהשמש בזניט והעפעפיים שלי על הפנים. מחוזות פנסיוניים מתוקים, חלומות דחויים, חוויית מנוחה של שוטף פלוס עוד כמה שעות עד שכבר נגיע הביתה. תוכנית רגיעה שאף פעם לא מתממשת, כי החלופה היא - "יאללה, בוא כבר גמלאי חמוד שלי, לנוח תוכל רק בקבר!".

מאמי - עייפתי...

 69

האירוע השנתי הזה ממש לא מובן מאליו.

בששי לששי,

כמו במציצים,

חל האירוע הזה.

לחגוג יומולדת 69.

זה מגיע באופן צפוי,

למי שזה מגיע לו.

אם שרדתי את הכבישים,

את המלחמה ההיא;

את הקורונה ושאר הווירוסים הקטלניים,

את אירועי הלב וחדר המיון באיכילוב,

את ה-PSA הגבוה ואימת הערמונית;

את האירועים המלחיצים בעבודה,

את המריבות המטופשות בבית;

את אימת הנסיעה ב-SUBWAY הניו יורק של שנות השמונים,

עשרות המראות ונחיתות בשדות תעופה בלתי ראויים לטיסת אדם,

את הצלילה עם כרישים בחופי סיני,

את ה"חור הכחול" עם תקלת ווסת צלילה,

את ההפסדים של הפועל תל אביב ופרעות הפמיליה בטדי;

אם השומנים בכלי הדם לא התגבשו אצלי לפקק תנועה תל אביבי

אם כל הפיתות והמאפים לא מעיקים לי על החגורה,

אם הגעתי עד הלום –

כנראה שיש לכולנו עוד הרבה שנים ביחד.

6 נקודות חשובות בחיי רציתי לציין היום, ביום הולדתי ה-69:

• ששה נכדים, בגיל שרק בא לך לחבק אותם עד אין קץ,

• חמישה חדרים מדהימים שעיצבה לנו שותפתי האהובה לחיים, בהם כנראה אמשיך לחגוג כל יום את שארית חיינו בכיף,

• ארבע בנות מדהימות שלי, שאחראיות מדי יום להזכיר לי את הסיבה להיותי גאה בדור ההמשך של המשפחה.

• שלוש צלקות קטנות על הבטן שמזכירות לי את הניתוח ההוא; תזכורת לארעיות חיינו ועד כמה אני אסיר תודה להיותי בריא היום,

• שני סטנטים שהוכנסו לצנרת כלי הדם בלבי לפני ארבע שנים, בזכותם אני מדלג על המדרגות בקלילות, ואולי גם קיים...

והעיקר - האחת והיחידה, אהובתי,

שלוקחת אותי יום יום,

יד ביד, בחיוך,

כל הדרך אל האושר.

די דיינו!

 

גלגול צנחנים

חמש פעמים עשיתי "גלגול צנחנים" אמיתי. כלומר, הקטע הסופי של הצניחה בה אתה מצמיד את הנעלים והברכיים, מגן במרפקים על הפנים, מתפלל שגם הפעם זה ייגמר בטוב, מחכה לרגע בו תנחת בשלום על הדיונות בפלמחים ותצליח לבלום את עוצמת הנפילה בגלגול קצר לאחד הצדדים שבסיומו אתה קם, מחייך, מקפל את המצנח, ובלבבך אתה מברך את פיית הצנחנים ששמרה עליך גם בצניחה הזאת.

מאז אני חוזר על הגלגול הזה לעיתים נדירות, אבל עדיין בכל פעם זוכר לברך את המד"צ שלי מתל נוף. סצנות הישרדות בעיקר בנפילות קומיות על מדרונות הסקי, פעם בפניה בלתי מושלמת עם הקטנוע, ולאחרונה ברגע של חוסר ריכוז על מדרגות בכניסה לקופת חולים...

מסתבר כי המד"צ (מדריך הצניחה) שלי בתל נוף עשה עבודה טובה וברוך השם עד היום יצאתי מכל הנפילות פחות או יותר ללא דרמות. זה מתחיל תמיד בהסחת דעת, כמו הודעה בטלפון שאני ממש חייב לקרוא בהליכה, או מכר שזיהיתי פוסע מולי, ותמיד אני מועד למעידה כשאני מדלג על המדרגות ללא קשר יד קבוע עם המעקה...

אז השבוע זה נגמר בהתרסקות טוטלית במורד המדרגות, כשאני מנסה להציל את הטלפון מהתרסקות נוספת החודש, לשמור על צרור המפתחות שהיה בכף ידי, ואת תשעים הקילוגרמים שלי שנמרחו על הרצפה ללא כל גלגול צנחנים מפואר - פשוט קריסה כללית והשתטחות דרמטית מעוררת חרדה בין הצופים, בגלל פסיעה אחת מיותרת שהחמיצה את המדרגה החסרה...

אז זהו. האינסטינקטים בכל זאת עובדים. ביקור בחדר כושר במשך שנים בהתמדה מחזק את המעטפת. לכאורה קריסה כללית - אך גם קימה מהירה. עם חיוך של מבוכה. אין גבס. גם אין סימנים כחולים. רק סדקים באגו שנפגע קשות. הסידן עדיין לא ברח והאגן מעוגן. זהו - הגעתי בכבוד לגיל המתאים לכותרת - קשיש צנח ברחוב...