באהבה

האהבה נמצאת בכל מקום. כמו אלוהים. או שלא. או שלא כל הזמן. אבל היא קיימת. גם כשבאמת זה לא הזמן והמקום, אפשר להיות בטוחים. האהבה נמצאת פה. איך לא?

כי אם לא נאהב, לא נדע. לִשנוא. להתנגד. להילחם. נוותר, כי בשביל מה ומי להתאמץ? אין למה להתגעגע. אין את מי לאהוב. נורא.

ילדי הגן, אוהבים. בטוח. יאדה יאדה ועוד פעם יאדה. במחלקת התשושים, במחלקות הכי מגעילות, שוכבים קשישים במיטתם הלומיי תרופות והוזים את אהבותיהם, כאילו היו שם לידם, מחזיקים להם את היד, כמו פעם.

ואנחנו, בין גן הילדים לגן עדן, נאהב. נחפש את מי לאהוב. נאהב גם את עצמנו, כי אם לא אנחנו, אז איך נוכל לצפות שמישהו יאהב אותנו?

פאוזה. פאייד אאוט זום על גבר כסוף שיער שותה קפה ומאפה בבוקר שמשי בנוף אורבני כמו נווה אביבים - חבר, זה טקסט דביק מדי? בא לך לכתוב טוקבק קטלני ולדפדף הלאה? לא מהנושאים עליהם אנו דנים בפרלמנטים שלנו. קשה לך? הרי הכי קל זה לגלול הלאה, לבדיחה הבאה ולצילום האקזוטי מנופי נפאל - אבל אתה ואני יודעים, כי מתחת למבט המשועמם שלך כשמתחילים לדבר על רגשות, עמוק בפנים אתה אוסף אהבות, העלבות, קנאה ופירגון, חלומות וייאוש. אם קשה לך לשמוע על אהבה, כנראה שהנושא קרוב ללבך.

זהו, חזרתי, זום אין, אני מיד מסיים. אהבה, היא העיקר והמנוע לרוב מה שנעשה פה. אנחנו מבלים עם מי שאנו אוהבים, אנחנו מתגעגעים, אוהדים, נפרדים, מקנאים ושונאים, בעיקר את מי שאוהבים, או אהבנו. סליחה, אני יודע שזה לא המקום והנושא. עדיף לכתוב פה על BBQ או ויסקי איכותי או נשיקות צרפתיות בסגנון סוף שנות השישים, אבל דווקא. בגלל שאנחנו כבר לא ילדים, חשוב לי שנזכור כל בוקר כשאנו קמים לעוד יום מעניין או משעמם, אתגרי או שגרתי - הימים שלנו יהיו שונים אם יהיו גם בהקשר של קורטוב אהבה. למשפחה, לעיסוק, לחברים, וגם למדינה. אני חושש שאיבדתי היום כמה עוקבים בבלוג. אם להיות אמיתיים, באהבה כמו באהבה. אין אהבות שמחות. כנראה שלא היינו צריכים להיות עקביים בעקיבה אחרי, והגעתם לכאן בשביל המשקאות ואני פה בשביל המסיבה כולה!

זהו. אוהב את כולכם. ועוד יותר את שמונת הקוראים הקבועים שלי, שבכל זאת נשארתם איתי בטקסט הזה עד הסוף.

מהרומנטיקן האחרון מרחוב רב אשי,

שיושב בקצה הבר,

ומשקיף על האוהבים בכל הגילאים שחולפים מולו,

מתגעגעים לימים של רגשות,

עם חמישים גוונים של אהבה.

באהבה.

 חיובי בנשמה

כבוד השר הורוביץ, תודה רבה לך ולכל גדולי הרפואה במשרדך. במדינה בה כל שני וחמישי יש לנו חג, תענית, שביתה או סגר, בהחלט מביך להוציא אותנו גם לחופשה כפויה של חמישה ימים בגין שפעת לכאורה.

יצא לי בלי כוונה בדיקת PCR חיובית וזהו.

מאמי, אני חייב לצאת לבידוד. כן. גם אני אתגעגע. תהיי חזקה.

איפה המזוודה הקטנה?

חמישה ימים. לא פחות. אולי אפילו יותר.

חוק זה חוק.

אז מה אם אני מרגיש מצוין. בידוד. אחריות אישית. המשטרה תאכן אותי אם לא אתבודד. קנסות. אני הרי עושה את זה רק בשבילך.

תתגברי.

איך אמרת שקוראים לסדרה בנטפליקס שתמיד רצינו לראות ולא היה לי זמן?

לא, אין צורך לארוז בגדים. רק טרנינג ונעלי בית. בידוד, לא? אוכל, מה פתאום. תודה. אין צורך. מרוב בעסה הלך לי התאבון. הכי הרבה אזמין בוולט.

בידוד. כן. יצאתי חיובי א-סימפטומטי אבל עם חשש שאדביק אותכם בבית חס וחלילה.

חו"ל כשמעה על בעלה החיובי וכל הדירה לרשותנו.

לא, אני לא ממציא. מאמי בחייך. הינה ה-סמס של משרד הבריאות. כתוב. חובת בידוד.

אם יחפשו אותי מהמשטרה תרגיעי אותם שאני בקרנטינה כנדרש. לא יוצא משם עד אנטיגן שלילי יומיים ברצף, או פול אס בפוקר, מה שיבוא קודם.

חדת קרן

 חדת קרן

לא ממש עובדת, רק מתפרנסת. אוספת שקל ועוד שקל, לא מבקשת טובות מההורים. שמרטפות, שעורי עזר, סייעת בגן ילדים, מלצרות ועוד כל מיני עבודות מזדמנות שעושים ילדי המילניום בדרך אל האקזיט שאף פעם לא מגיע, להבדיל מבעל הבית שתמיד מתייצב בתחילת החודש לקבלת הצ'ק החודשי שלו.

מאושרת, שמחה בחלקה, שומרת על אורח חיים בריא וחסכוני; למספרה או לטיפוח ציפורניים לא הלכה כבר שנים, ומאז האירוע המכונן ההוא, לא קבלה אף פעם טלפון מפקידי הבנק לגבי חשבון העו"ש שלה. בהחלט אבו – שקל. ילדה בעלת ערכים. ילדה שמזמן היא כבר אישה ורק ההורים שלה עדיין מתייחסים אליה כילדה.

הדור שלנו, פרס כנפיים והמריא. עם או בלי עזרת ההורים . בשנות השבעים תמיד אפשר היה למצוא דירת שיכון בשכונת שוליים בין פתח תיקווה לראשון לציון ובעזרת גינדי ומשכנתא שקלית מפחידה, להתחיל בשלושה וחצי חדרים עם מרפסת בדרך אל האושר. כיום, אין סיכוי.

זה נס כלכלי שהחבר'ה הצעירים מצליחים לשרוד את המבוך המורכב בדרך לדירה משלהם. דירה מתקלפת בפלורנטין, דירה בהגרלה, דירה בשכירות לא שפויה, דירה בצד השני של הפקק תנועה, במחיר למשתכן, דירה בטווח חצי שעה מתחנת רכבת שלא תמיד עוצרת, יחידת מגורים במושב שממנו אפשר לנהל עבודה ב-REMOT, רק שעדיין אין שם אינטרנט מהיר, כך שצריך כל בוקר להגיע ולהתנחל בבית הקפה שבמרכז הקניות האזורי בכדי לנהל זומים ולהעביר ברשת את כל הקבצים שעבדו עליהם בלילה אמש אחרי שהילדים נרדמו לקול המואזין וניחוח משק החי של השכן במושב.

כהורים, אנחנו לא ממש מבינים איך הם שורדים. את החוגים, מטפלות שלא מגיעות, ההסעות לחברות והזום עם המורה, את מסיבות יום ההולדת המושקעת באביזרים שמוזמנים חודש קודם מסין, בתחפושות המוזמנות מ-EBAY מיד אחרי החנוכה, כשההורים עצמם עובדים במשרות תובעניות, בונות לעצמן קריירה אחרי הרבה שנות לימוד באוניברסיטה בחוגים ופקולטות שאין לנו באמת מושג מה לומדים שם, ובטוח שעם הציונים שלנו בבגרות או הפסיכומטרי לא היו מקבלים אותנו אליהם.

הילדים שלנו גיבורים. אני מבין שהיום, אם אחד מבני הזוג לא עובד בהיי טק, אין להם כל סיכוי לשרוד כלכלית את רמת המחירים בארץ. מי שבן מזל ועובד בתעשייה החכמה והנדיבה, ביש מזל וכנראה חייב להתגורר בעיר היקרה בעולם למחיה - מצבו בסוף החודש על הקשקש, אלא אם הוא ממש תותח. גם אם הוא ממש מוצלח – אז הוא גר בדירה הנמצאת בטווח קורקינט חשמלי מהמשרד ויכול לוותר על מכונית כי באמת אין איפה להחנות אותה באופן חוקי בעיר הבלתי אפשרית הזאת. בתעשייה הכי בלתי יציבה, שאחרי ששלמה מענקי חתימה של מאות אלפי שקלים לגייס את טובי המוחות, בעוד כחצי שנה תפטר אותם כי רוב הכסף שגויס, התאדה במסיבות התדמית, במשכורות העתק, בין מגשי הסושי והעיסוי הפרטי בהפסקת הצהרים במשרד, בקריסת השקעות ובפקיעת הבועה, שהיא בעצם החיים האמיתיים של הילדים שלנו.

להצטרף למרוץ העכברים או לחפש את החוף המובטח? לגור בפריפריה ולעבוד בשתי משרות, או לנדוד לאי יווני אטרקטיבי לכתוב את שירת חייך; להמשיך לחיות במרחק כמה רחובות מההורים או להיסחף לחוף עם גלים סוערים בקריביים ולממש את פנטזיית גלישת הגלים עד לקצה הצינור המושלם.

ברגשות מעורבים אני יכול לשתף כי חדת הקרן הצעירה שלי המירה את גלי וול-סטריט הסוערים בעליה ובעיקר בירידה - היא בחרה לגור באי נידח קטנטן אי שם בקריביים, במרחק יממה של טיסות בכיוון אחד מנתב"ג. רק שכשאצלה יש גל עולה או יורד - היא מוציאה את הגלשן לים ומרוויחה בגדול את הכיף של חייה.