32 דקות לגן עדן

מגפונים אוסטרליים. אחת ההמצאות האוסטרליות הכי טובות מאז הבומרנג וקרוקודיל דאנדי.

נעלים ראויות בנוחיות של נעלי בית. שילוב של נעלי דפנה הידועות בגזעיות ובנוחות שלהם עם הרוכסן שסוגר על הרגל בשבילי הקיבוץ בדרך אל חדר האוכל, עם נעלי קומנדו חסונות המאפשרות לעבור ערב שלם בעבודה כמלצרית נמרצת בבר הכי סואן בתל אביב. נעל שבאוסטרליה הרחוקה משמשת בעיקר פועלי בניין ואנשי מלאכה ואילו אצלנו היא אביזר נוחות למלצריות, טיילים סמי-מקצועיים בבארים עירוניים וגם מככבים בארון הנעלים שלי.

הנעל האולטימטיבית עבורי, שבנוסף לנוחיות, היופי המשתפשף שלה שרק גדל עם השנים והבלאי, גם נוחה לנהיגה על אופנועים ושאר הדו-גלגלים המסוכנים כשצריך להוריד כף רגל לאיזון חרום או סתם להחליף הילוך עם גב כף הרגל שחייב מיגון אשר מוקסין או משהו אחר ממיטב סנדלי שורש לא יועיל למגע עם חלק מתכת של מנוע 650 סמ"ק רותח ורוטט.

אחרי למעלה משבע שנים גם הנעל הזאת, בלויה, חרוצה, מוכתמת ומעוררת זיכרונות ותמיהה – איך יורם שכמוני נועל מגפון נוסטלגי שכזה אשר כבר לפני שנתיים עבר ריענון סוליות מסיבי במחיר נעל חדשה; זאת כי לא מצאתי על המדפים עוד נעל עם מראה קולי שכזה ועם כל הכבוד, בעדה שלנו לא הולכים עם נעליים משומשות אלא אם אתה הוא היד הראשונה...

מגפון חלופי קניתי באינטרנט מחברה שנשבעה בלוגו שלה כי הנעל מקורית. בחיי שנראה ממש מקורי. כמעט כמו הרולקס המקורי שקניתי בסמטת פט פונג בתאילנד במאה שקל. הלכתי עם המגפון הזה שנתיים, ובאמצע מסע כומתה נוסטלגי ברחובות שכונת נווה שאנן בתל אביב הרגשתי כי רגל ימין שלי סוטה קצת הצידה. במבט מטה ראיתי כי הסוליה נשרה לה ונגררת על המדרכה. תלשתי אותה והתחלתי ללכת בצורה הדורשת כיוון פרונט דחוף. וראה זה פלא. אחרי חמש דקות הרגשתי ישר כי הסוליה השנייה נושרת לה לאיטה מהמגפון ה"מקורי" השני. זהו. את סיור הזה סיימתי נמוך בס"מ מעפ"ש.

זה סופו של כל בלון, ומגפון. האחד פורח, השני מפריש סוליה, השלישי מת בשיבה טובה ומעורר חשק וגעגוע למגפון חלופי חדש. אז אצלנו בשכונה, אי שם בצפון יוקר-המחיה התל אביבי, מחירו אחרי כל המבצעים והאנחות מצד הקונה ירד ל-620 ₪. נו. אחסוך לכם את הסיפור על התייקרות שרשרת האספקה מאוסטרליה ועד למרכז שוסטר. זה המחיר.

עבדכם, איש הגוגל והזאפ, לא התבייש ובדק. אם מסכימים לנסוע רק 32 דקות מרמת אביב לבת ים – המחיר שם יורד ל-415 ₪. אז באמת שלא התעצלתי. נסעתי לשם בנתיבי איילון בשעות הבוקר. קצת פחות מ-32 דקות של כיף אמיתי. נהיגה זריזה בין הנתיבים, עם שליחי וולט, מנהג את הקטנוע בתנועות אגן אסרטיבי שהיו מקבלות מחמאות גם מדוד דביר, השופט הכי קפדן ב"רוקדים עם כוכבים".

כשחזרתי לקפה השכונתי וסיפרתי את זה מסביב לשולחן חברי הגמלאים החכמים, אמרה לי א. – חבל, אפשר למצוא את זה גם ברשת אחרת, בהנחת "חֶבֶר", במאה ₪ פחות.

פאק! ואני חשבתי שאני דן חסכן....

 

סקי OUT

אני יודע שאפשר לגלוש בסקי על רגל אחת. אפילו יש מקצוע אולימפי למי שאיבד רגל ויש לנו גם נציגה מכובדת ומצליחה בתחום. אני לא. אני צריך שתי רגלים שמישות לשרוד את המסלול עד הסוף. ולצערי לא כך היה.

אחרי שנתיים של הימנעות מהספורט הלבן, בגלל קורונה וכדומה, הגענו לאלפים האיטלקיים. הרגל ישראלי נפוץ בו אלפים גודשים את המסלולים מסביב למועדונים המפנקים או סתם גרים באכסניות סגפניות ומבלים את רוב החופשה על המדרונות או בריקוד שיכורים במסגרת אירועי האפרה סקי השכונתיים.

ואני, וותיק על המסלולים, עוד מעט מקבל סקיפס בתעריף אזרח וותיק איטלקי, עם הרבה ציוד סקי מהבית אותו רכשתי במהלך השנים הרבות, עם המעיל הצהוב שמלווה אותי כמעט עשרים שנה ועל פיו שותפי לסקי מזהים אותי ממרחקים מדדה מאחור, אוסף נשימה ובעיקר מרגיע את שרירי הרגלים הדואבים מרוב חשש, שבולמים אותי לשווא במדרון מעודף אחריות, אינסטינקט מולד עוד מתקופת המערות כשברחנו מהדובים ומהפלישתים, ממהרים אך לא יותר מדי, פן נמעד ונקרוס, ויגיע הדוב הגדול ואתם יודעים איך זה עלול להיגמר אם טסים נמוך מדי ומהר מאוד.

השמש זרחה בבוקר הסקי הראשון, המסלולים רחבים ולא עמוסים, הקור נסבל והכל מזמין לגלוש בכיף. פעם ועוד פעם, ואני מרגיש כיף. צוהל ומחייך. אפילו לא לוחצות לי נעלי הסקי הכבדות שמשרתות אותי הרבה שנים, ואפילו מרגיש אוורור נעים ברגל. תנאים אידיאליים לעוד יום של אושר בגן עדן השבועי.

משום מה בסיבובים אני מרגיש לא נח, קשה לי לשלוט ברגל אחת, ולא עוזרת אף טכניקה שלמדתי. כנראה שאשר יגורתי, הגיע. ניתוח מפרק הירך, החלפת ברך, כל החרא האורטופדי ששמעתי מחברים והדחקתי.

אחרי שבפניה אחת לפני המעלית סיימתי על התחת, עצרתי בצד לבחון המצב.

בשורות הטובות הן שזה לא אני. רק בעיית ציוד. משהו מהימ"חים הפרטיים שלי שפג תוקפם. אני עדיין בתוקף ועוד איך.

לפני למעלה מעשר שנים קנית זוג נעלי סקי משובחות, אבל גם לפלסטיק הכי טוב יש תוחלת חיים מוגדרת. הנעל שלי התפוררה ושני האבזמים החובקים את הקרסול למגלש, נמוגו.

בסיוע הסייעת הצמודה שלי והחברים בקבוצה הגעתי לחנות הסקי הקרובה ובתוך חמש דקות הייתי עם נעליים חלופיות, ונפרדתי בעצב מהזוג המתפורר, שליוו אותי על המדרונות הנעימים ובפיתולים השחורים המאתגרים בדרך אל הבר הקרוב להנות מעוד כוסית שנאפס מקומי.

מוסר השכל, אחרי סגר ארוך של שנתיים במעמקי המחסן בתקופת הקורונה, צריך לבדוק את הציוד, שלא נפגע מלונג קוביד, ואת הברכיים של הגולש שעדיין זוכרות את התנועות הנכונות בסקי....

חפשו את ההבדלים. רמז - בצד ימין מגף חסר למטה אבזם נעילה...

 

בנזאי!

צניחה ראשונה. לא הרבה מכירים את התחושה של העומד ראשון בשורת הצנחנים במטוס הדקוטה ההוא, מחכה לאור הירוק וטפיחה על הכתף מהמד"צ העומד לידך עם טישרט לבנה, מחכה לרגע המתאים לרוקן את המטוס מצנחנים טירונים מפוחדים, בצניחתם הראשונה.

צניחת יום, רגילה לגמרי, אי שם בחולות פלמחים, בטווח מספר דקות אחרי המראה מתל נוף, מחכים לאישור מהקרקע שהרוח מתאימה ואפשר להתחיל בצניחה.פעם ראשונה. חוויה לא מוכרת. נזכרים בכל הסיפורים על מצנח שלא נפתח, מצנח שהסתבך, צנחן שמצנחו נתפס במטוס, מצנח רזרבי מאכזב ובסוף גם גלגול לא מוצלח שמסתיים באורטופדית ב'.כל זה חולף לי בראש, מחכה לאור ירוק, וכל מעט האומץ שהיה לי, אוזל לאיטו ככל שהטייסים מעכבים את תחילת ההצנחה.אני עומד ונשבע לעצמי כי אותי לא ידחפו. אני לא אשתפן. עלי לא יספרו בערב כי פחדתי, אני קופץ וזהו. כל זה היה לפני חמישים שנה, (לא יאומן...) ושום דבר לא השתנה. אני לא צונח. את כנפי הצניחה שקבלתי איבדתי מזמן. אין לי צניחה מבצעית בעורף האויב. רק נשאר זיכרון חד, התחושה הפנימית שאני חייב לעשות זאת ואף אחד לא יעשה זאת במקומי.

במבחנים הקשים באוניברסיטה ידעתי שתמיד יהיה מועד ב', אפשר לערער, לפעמים גם רמז דק מהמשגיח שם אותי על הפתרון הנכון לשאלה בלתי פתירה לכאורה. לעומת זאת יש מקומות בחיים בהם זה רק אתה. האישה הכי אוהבת לא תלך במקומך לראיון עבודה חשוב, החבר הטוב שלך לא יעשה עבורך את שיחת הפרידה הלא נעימה עם החברה הננטשת, אף אחד לא יבעט במקומך בעיטת אחד עשר מטר, פנדל, בדקה התשעים כשתוצאת המשחק תלויה בבעיטה אחת יחידה לשער ואז כל האמיצים לכאורה נעלמים ועושים קולות של דשא; בחדר לידה אין יולדת חלופית, והשבוע הבנתי, שזה גם בסקי.

כשאתה מגיע שלא בכוונה לשפת מצוק תלול שממנו רק יורדים במסלול גלישה שחור כהה, והדבר האחרון שתכננת לשבוע סקי זה הוא גלישה אתגרית על סף התהום - בשלב הזה, אין דרך חזרה.

אף אחד לא יגלוש במקומך. אין מצב להזמין מונית או לרדת מהמגלשים ולצעוד בשביל מושלג עם מבט מבויש מושפל. אולי אני פחדן, אבל לא מוכן שכל העולם ואתר הסקי יראו אותי בחששותיי מצניחה חופשית במדרון השחור הבלתי אפשרי אליו הגעתי על לא עוול.

לפעמים, אין ברירה. על החיים ועל המוות. קוראים בקול רם - בנזאי! (קריאת הקרב של טייסי הקמיקזה היפניים) ועושים את מה שצריך, עוברים דרך הפחד והלא נעים; צריך לנשום נשימה עמוקה, מי שיכול רשאי להוסיף תפילת דרך קצרה, ולצעוד קדימה. לקפוץ מהמטוס, להרים הטלפון גם כשברור שהולכת להיות שיחה קשה, לגלוש ולקוות לטוב. כמו שבסוף קרה.

צנחתי בשלום, עברתי במועד א', גלשתי בבטחה, הבקעתי הפנדל והחיים ממשיכים בלי שאחרים יחצו עבורנו את הנהר גם אם אולי יש בו כמה תנינים.

 

סיפור מלוח

ים המוות לא מת. בלועזית הוא נקרא הים המת. בעברית קראנו לו ים המלח, והשבוע הבנתי שמלח זאת הבעיה הכי קטנה במקום הכי נמוך בעולם. הם מגרדים מלח בצד אחד ומפזרים אותו בצד השני. טונות של מלח נזרקים שם למעמקי ים המלח.

בשנות השבעים אהבתי לנהוג לאילת בכביש 90 בואך צומת הערבה, לאורך הגדה המערבית של הים המלוח, שהיתה צמודה לכביש וניתן היה להריח בנסיעה את המים רוויי המינראלים ואוצרות טבע.

כביש 90, בקטע שבין בית הערבה ועד למפעלי ים המלח, הפך מאז לסיפור עצוב. בולענים איימו למוטט אותו, הצטברות מלח בבריכות האידוי של המפעל גרמו לחשש מהצפת המלונות במי החלק הדרומי המלאכותי של ים המלח, אזור שהתאדה והתייבש, תופעת לוואי זאת צפויה מכך שסגרנו את סכר דגניה בפתח הדרומי של הכנרת, וייבשנו את ים המלח. מפלס הים יורד כל שנה במטר וחצי, וקו החוף נסוג ונסוג ומתרחק מהכביש, ואין אשם אחד לכך.

האזור, מרכז תיירותי המשלב יתרונות מדבר יהודה, קרינה ידידותית לחולי פסוריאזיס, תהילת אתוס מצדה, הקזינו ביריחו, והפקות מוזיקאליות מרהיבות שמשכו חובבי אופרה למופעי ענק בלילות לרגלי המצדה.

תושבי המקום, כאלפיים חלוצים בקיבוצים וישובים קהילתיים, מתמודדים היום בשינוי עולמם. כמו פיצוי עבור נזקי הבולענים. תופעה גאולוגית מקומית בלתי תלויה בכלום, מכת טבע, שצמצמה את השטחים החקלאיים והנופש של קבוץ עין גדי, וסגרה חלק מהחופים העצמאיים למרגלות מצפה שלם. אזורי בילוי שגוועו ונעלמו בגלל הבולענים.

אזור התיישבות נידח המרוחק למעלה משעה מירושלים, ללא מקומות תעסוקה אטרקטיביים למעט המלונות או מפעלי ים המלח. אבל מי מחברי הקיבוץ המופרט רוצה להיות חדרנית?

נשמע טרחני, לא מעניין ומה זה בכלל קשור אלי. אז יש שם בולענים. למה לפתוח את סכר דגניה כשהכנרת סוף סוף התמלאה? למה לשפוך מים מתוקים טובים לים של מלח?

רק כשמבקרים בפתח תעלת הזנת מים במרכז ים המלח לכיוון דרום עבור בריכות המפעל, מול המקום שפעם קראנו לו "הלשון", רואים שבעצם הכול יבש ואפשר ללכת ברגל מזרחה לירדן ובארבעים השנים האחרונות התאדה לנו חצי ים ונשארנו עם חלל ריק ממים מלוחים שנעלמו ובחלקם הפכו למיליארדי דולרים בארנק בעלי "מפעלי ים המלח".

כיום שואבים מים מהחלק הצפוני של ים המלח המתרוקן ומעבירים את המים בתעלה פתוחה דרומה, לבריכות האידוי של המפעלים להפקת אשלג, מגנזיום וברום. הייתי מופתע לגלות שהחלק הצפוני של ים המלח, נמוך ביותר מארבעים מטר ממפלס בריכות מלכותיות שמפעלי ים המלח ממלאים עם משאבות לתעלת מים. הים שקע משנות השבעים 40 מטר, וזה לא נפסק.

לא. מפעלי ים המלח לא מייצרים מלח. זה נעים ומרומם להאשים אותם ולשנוא את משפחת עופר, אבל תאמינו לי, גם אם מפעלי ים המלח לא היו קיימים בכלל - ים המלח היה מתייבש. כנראה לאט יותר, אבל כל עוד אנו מעדיפים לשתות מי כנרת, לתמוך בתושבי שכנתנו ירדן הצמאים, וסכר דגניה סגור - ים המלח יצטמצם וילך בשנים הקרובות וגם הבולענים יקרסו מטה.

עוד שינוי סביבתי משמעותי הנובע מכך שיש הרבה יותר אנשים בעולם מפעם, בשנות השבעים. עצוב, מעורר מחשבות לפתרון. מעורר הערכה לאנשי עין גדי והסביבה שלמרות ועל אף, ממשיכים לגור בפינה הנמוכה של המדינה, נאבקים לפרנסתם ונהנים ממה שיש.

בבוקר עלינו לפסגת מצדה. להיזכר בפרוייקטור האגדי. מלך היהודים שבנה פה לפני כאלפיים שנה ארמונות מדהימים ונמל מוצלח. מבצר כמעט בלתי כביש עם מאגרי מים מדהימים. בולענים לא היו לו במצדה. בטוח שאצל הורדוס הים לא היה מת. תעלת הימים קטנה עליו מהים התיכון לירדן. תעלה ממפרץ אילת צפונה עד לסדום - לא בעיה. מפעל התפלה סולרי מהפכני, גם כן אפשרי. אולי מישהו ימצא שימוש כלכלי ראוי להר המלח שנערם כפסלת במחסני המפעל. רק שצריך פה שוב את הורדוס, כדי ששנית מצדה לא תיפול. NEVER AGAIN