מחבואים

מטר מרובע. יחידת מידה של שטח. כמה שיש לך – אתה שואף ליותר. יותר גדול. סמל סטטוס למרחבי החיים שלנו. כל המרבה הרי זה מרווח.

החלום הבורגני האולטימטיבי של רובנו. גדול, גבוה, מחסן צמוד במבואה ולפחות שני מקומות חניה, זה ליד זה כמובן. ושפע של מ"ר ליד כל ערך, כי זה טוב, לכאן שאפנו, בשביל זה עבדנו וחסכנו, אם לא עכשיו, אז אימתי, כי אף אחד לא יודע מתי יבוא יומו, ובתכריכים אין כיסים. בולשיט שמוכרים לנו כל הדרך אל המשכנתא החדשה...

כל אחד יבחר את הסיבה בעבורה הוא מדיר שינה מעיניו, במרוץ אל עוד כמה מרצפות, מגרניט פורצלן איטלקי כמובן, שישדרגו אותו פעם אחרונה למחלקה הראשונה במרומי מגדל היוקרה, בדירת חלומותיו הראויה, לדעת החולם כמובן; לפנק עצמו, וזוגתו כמובן, בסיבוב האחרון, כמה רגעים או שניים לפני שהם עוברים למגורים זמניים באחוזת סבים וסבתות, עם הרבה כוח עזר סיעודי רחמני, שיעזרו לנו להתמצא במרחבים האין סופיים והמסדרונות המסובכים בדרכנו מחדרנו הקטן לחדר האוכל המרכזי למנה היומית הטחונה בבלנדר ובטעם אחיד של כלום.

דיסליימר חשוב שבדרך כלל נרשם בסוף, אבל המלאך של עין הרע לפעמים מפסיק לקרוא באמצע. אמ"לק וכזה, אז זהו - תודה רבה לבורא עולם ומלאכיו מתווכי הנדל"ן והעושר, תודה על כל מ"ר שנפל עלי כמַן משמים. תודה רבה על המזל הטוב שתרם להתרחבות הנדל"ניסטית הזעירה שלי, על זה רק מודה אני לפניך. אין צורך לשנות שום דבר. יש לי הרבה יורשות שצריכות כל מ"ר שניתן יהיה לגייס בעתיד, אבל בינתיים – אני חושב בקול רם איתכם, אולי בגדול אנחנו בכיוון המ"ר הלא נכון?

סבתא וסבא עוברים דירה. אחרי עשרות שנים של עבודה, הגיע הזמן להגשים את כל החלומות. החסכונות השתחררו, כספי הפיצויים הפכו לתקציבי שיפוץ ושדרוג, לקרן ההשתלמות אפשר לקרוא מהיום "המטבח של דוד הנגר", למעצבת מתיחסים כאל אדמו"רית וכל פסיקה שלה בסלע. כלומר בשיש המיוחד שמכסה את כל המטבח במשטחי ענק שיכלו לכסות מסגד צמרת בלב אבו-דאבי. זוג שבהליכי פרישה מעולם העבודה. פרישה וודאית רק שהכול עניין של טיימינג. הם לא יודעים זאת עדיין, שהעולם שייך לצעירים ולא משנה מה אנחנו חושבים; את ניסיונם הרב הם יוכלו לנצל רק לכתיבת זיכרונות שאף אחד לא יסכים לפרסם אלא על חשבונם. שני חדרי העבודה הקטנים שבנו לעצמם במרחבי המ"ר האינסופיים, הם עדיין לא הפנימו זאת, ישמשו לכל דבר, לבד מעבודה.

חדרי "העבודה" הופכים בשלב הראשון למחסני מעבר. חדרי מיון לארגזים שהגיעו מהדירות הקודמות. ציוד שנאגר בשנים שלא היה בהן זמן למיין, אלא רק לאגור. לצבור. להשקיע, לשמור במקרה שנזדקק, נתגעגע, נרצה לשמוע תקליט, אולי אופנת מכנסי הסן טרופז לגברים תחזור, נעשה תואר שלישי ונרצה לרענן הידע שלנו בחשבון אינטיפיסימלי מהמחברות שלנו בשנה א' במדעי החברה, נרצה ללכת לקונצרט עם מעיל פרווה אמיתית, ואפילו להקליד על מכונת כתיבה רמינגטון ניידת את האוטוביוגרפיה שלכם. היסטוריה שלמה בארגזי קרטון.

הכול נמצא בארגזים שממלאים את חדר "העבודה" החדש שבניתם, משהו שכנראה ימוין בעשר השנים הקרובות או יעבור שוב בארגזים סגורים לדירה הבאה, וחוזר חלילה, עד שהיורשים שלכם יזרקו את זה למכלית הזבל הקרובה בעוד שנים רבות בעזרת השם וקופות החולים.

נחזור למשטחי דירתנו שהתרווחה אחרי שהגוזלים עפו. מגרש משחקים לנכדים שיכולים לשחק "סטנגה" בסלון הכפול שיצרתם באיחוד שתי דירות צמודות. כדורגל בייתי שמסתיים בדרך כלל באגרטל שבור וסבתא כועסת. סלון ענק שהקבלן לא תכנן במקור, עם כמה עמודי בטון התקועים ממש במרכזו, עמודי התמיכה בשלד הבניין שלא ניתן להסירם. זאת עובדה.

למרות הרצון העז ליצירת מרחב אקוסטי נקי בו תערכו את סדר הפסח הגדול, מחוף לחוף נכדים; אירוע בו אחרי החד גדיא תשבעו כי זאת הפעם האחרונה שאתם מסכימים לארח את כולם רק כי יש לכם בית גדול. זה שאתם אבו-מטראז' לא אומר שיש לכם סבלנות לכל המחותנים ונספחיהם שצברתם מכל הילדים שלא מבינים למה לחדרי השינה המיוחדים שבניתם עבור הנכדים העתידים להגיע כל סוף שבוע, אתם קוראים חדרי עבודה, והחדרים האלה מלאים בארגזים ולא במיטה עם לול בצד, למקרה ששני הנכדים "ירצו" להגיע באותו סופ"ש.

בית גדול. אם זאת דירה בעיר או שלושה מפלסים בישוב קהילתי. לפעמים גדול עלינו. סבא לא צריך פינה תיקונים, קידוחים, ניסור וקיר שלם לאוסף כלי העבודה שצבר. סבתא יכולה כבר להיפרד מכל מה שהתקשתה להיפרד ממנו בששים שנותיה.

מבלי להיכנס להגדרות הנגועות במגדרות, סבתות לא אוגרות בדרך כלל מקדחים או סט מקטרות או מערכות כלי שחמט ומסגרות עם עיטורי גבורה ממלחמות ישראל, החל באות הקלע והספורט ועד כנפי צניחה ועיטור אלוף הפיקוד על אירוע עלום ומסווג. סבתות שומרות במעמקי הארונות נכסים. ממצעים ומגבות שאולי ישמשו כנדוניה לבת שעדיין לא התחתנה ועד סרוויסים שקיבלה בירושה מהוריה, וגם זה מחכה להעברה לדור הבא. חבילות צמר לסריגה יום אחד וגיליונות אותיות בעיצובים וסוגים שונים להדבקה מהימים בהם עבדה כגרפיקאית והיום כל מחשב עושה זאת בשנייה. בינתיים דירת הענק היא בעצם אתר אחסון להעברה בין דורית של אין סוף שטויות שהעולם וכולנו יכולנו לחיות בו הרבה יותר טוב , גם אם היו מושלכים לפח המחזור המתאים.

ואז, בדירה המרווחת בה הזוג המבוגר יכול בכיף לשחק מחבואים ימים ארוכים, יש הרבה אזורים בלתי נחוצים בעליל. במחשבה שניה נבין כי נוכל לחיות בכיף גם בדירות קטנות, יעילות, אינטימיות, צפופות במובן הכיפי, וביחד. שם לא נשכח איפה הנחנו את המטען, המשקפיים, הנייד וחבילת תבליני הפאייאה המיוחדת שהבאתם מספרד. הכל יהיה בהישג יד, בתוך אחד משני הארונות שיהיו בדירה. וגם הכי חשוב - תמיד תדע שאם היא לא יושבת לידך, היא בחדר השני, בטווח שמיעה.

"מאמי, איפה את?!"

קרדיט לצילומים – דליה לויטין בתערוכת פופאפ ברחוב פנקס 2022

 

מגדלי מאמי

אבנים מהירח כנראה כבר לא אביא לך, אבל ראבאק , רקפות מהכרמל וכלניות מבארי לא מספיק לך?

את יודעת שאני הראשון שאתרום לך כליה, ואם צריך גם את השנייה; בינתיים אני מוכן להביא לך למיטה את עיתון הבוקר וקפה הפוך אמיתי שהוכן במו ידי בבוקר סגרירי ומקפיא כפות רגליים ישר ממטבחנו, זר הפרחים בפינת האוכל שמוחלפים בכל שבוע לא מגיעים עם שליח, ויש לי עוד רשימה ארוכה של מחוות של חיזור ואסירות תודה על שהמלאכים הפגישו אותנו פעם, בשנים שעוד האמנתי בהשגחה עליונה שעושה סדר בעולם הרנדומלי שסביבנו.

הרי אין גבול למתנה שמגיעה לך, כל יום. בגדים, כלי נאים, תכשיטים או ספרים. ניסיתי הכול – וטוב שלכל מתנה היה גם פתק החלפה/החזרה. כאמור, אין לי טעם במתנות וזאת הפכה לעוד אחריות משפחתית שנפלה בחלקך כאשר אנחנו הולכים לאירועים. אז מי יבחר מתנה לבוחרת המתנות הכי טובה בעיר?

שאתן לך צ'ק? מזומן? זה מצחיק. כמעט מהיום הראשון יש לנו חשבון הוצאות משותף, אז באמת שאין צורך שאעביר שטרות מכיס ימין לכיס שמאל רק בשביל הפרוטוקול הפולני המזויף – שיהיה מתועד ומומחש כי העברתי לך "זכות" לרכוש עבורך מתנה ממני. נו, באמת...

אז שמעתי מחבר על רעיון. לא אבן מהירח, אבל מתנה של תשומת לב. את המתנות השוטפות אשתו ממשיכה לקנות לעצמה. הוא "קנה" לה נכס מכובד. על הנייר. הרי כשלמשל גינדי או אשדר או האחים חג'ג' הולכים על השקעת נדל"ן גדולה – הם הולכים לבנק, משיגים מימון, מקבלים אופציה על מגרש, שמים שלט גדול הנושא את שמם – ומרגע זה קוראים למקום מגדלי גנדי, אשדר או חג'ג'. החבר שלי עשה קיצור דרך. בלי בנקים, קבלנים, פיגומים או שלטי חוצות.

בתוכנת GOOGLE MAP יש אפשרות לפתוח ולרשום בית העסק שלכם בכל שם סביר. שרות חינמי. החל ממסעדת ציפורה, משרד עו"ד יוספזון ובמקרה שלו – "שאטו דה שרון". מעכשיו, כל מי שירשום את השם "שאטו דה שרון" יקבל הכוונה לביתם הצנוע של חברי ואשתו שרון. צעד קטן לחברי המקורי, צעד ענק לזוגיות. נסו לדמיין איך זה נשמע כאשר היא מזמינה אליהם חברים ובסוף השיחה זורקת בנון שלנטיות, " כן, תרשמו בגוגל או בווייז 'שאטו דה שרון' וכבר תגיעו אלינו..."

קרדיט לצלם התלתלים - חברי ששון דראל

על פוטין ואנחנו

כמה מילים על פוטין, אוקראינה ואנחנו – משהו קצר שלא בטוח כי יעשה לכם טוב.

הכתובת על הקיר - ואנחנו לא רואים אותה. התסריט הכי פסימי שיכול להיות – יצא לדרך. הקרנת הבכורה, בקרוב מאוד. ביום ה-21 למלחמת פוטין מול שאר העולם, ימאס לו לדמם באוקרינה. צריך עוד בום אחד גדול, והעולם יבין שהוא מתכוון ברצינות להחזיק עטרה ולהחיות את האימפריה הרוסית. צאר רוסי צריך להראות לכולם שאין לו מעצורים, ואחרי שלושה שבועות של התכתשות בשדות אוקראינה – הוא יוציא את האס. מכה בבטן הרכה של המעצמות המערביות, דריכה על חיית המחמד של האמריקאים, איתות חד משמעי על כוונותיו הרציניות. הוא יפגע בנו. ומכאן – אף אחד כבר לא יתווכח איתו... זה נשמע הזוי, חרדתי, לא מציאותי, לא קשור – אבל תחשבו רגע בהגיון פוטיני. האמנתם שבכלל יחזרו טנקים לקרבות באירופה? חשבתם שרוסים ילחמו באוקראינים, אחים לנשק ולאידיאולוגיה שנים רבות? המלחמות הפוטוגניות הזעירות ברצועת עזה ושמי אשקלון היו לסרטון פרסומת קצרצר לשידורים החיים של אוקראינה בחורבות, מיגים מיורטים בגובה נמוך בשמי קייב, שיירות צבאיות באוטוסטרדות בדרכן מערבה, מתקרבות לאירופה, ואתם חושבים שאנחנו לא נוכנס בעל כרחינו למשחק הזה? זה בכלל משנה אם משרד החוץ שלנו יגנה או יתמוך באחד הצדדים? בעוד שבועיים – אחרי פרובוקציה מקומית בשמי סוריה בין מטוסים ישראליים לסוללת נ"מ רוסית; תאום כושל, אי הבנה, חיכוך מיותר וזהו. לדב העצבני הרוסי תהיה כבר עילה להנחית מכה איומה על מדינת המחמד האמריקאית. מדינה מנוסת פוגרומים, אזרחים רדופי קוזקים לדורותיהם, שק חבטות ציוני שנוא מאז ומעולם, מטרה עדיפה על מחיקת שכנה איתה ירצו להמשיך ולשתף פעולה אחרי שעשן הקרבות יתפוגג. הלך עלינו. לדורותינו. כמה סוללות טילים רוסיות ישברו את הכנף לחיל האוויר הטוב בעולם. כמה טילים מונחים היטב יחריבו את כל סמלי השלטון בקריה התל אביבית, במפרץ חיפה ובקריית הממשלה בעיר הקודש. הנזק האגבי לא יהיה בטל בששים. מרכזי הערים הראשיות יהיו לפרויקט פינוי בינוי אחד גדול, רק שאנחנו לא נהיה פה כבר לגור בשיקום ציון אי שם אחרי מלחמת העולם השלישית. מכה שניה, הרתעה, תמות נפשי עם פלישתים – לא משנה איך תקראו לתגובה הציונית ההולמת במי שהעזו לפגוע ולהרוג אותנו. אנחנו כבר לא נהיה פה, THE END, שקיעה סופית, ואני כבר לא אכתוב – אמרתי לכם...

 

רבע לפני

כשתשמעו את האזעקה, תרוצו מופתעים למרפסת להבין אם זה באמת או תקלה, תשמעו את הבומים הראשונים, תבינו שזהו. הלך עלינו. אנחנו שוב במלחמה. הפעם על הבית. על החיים ועל המוות.

הזחיחות, הבטחון המזויף, לנו זה לא יקרה.

ידידותנו עם האמריקנים, משפחת העמים, לעולם לא עוד, איום המכה השניה, הצוללת התשיעית, נצח ישראל - איפה אתם?

כנראה שזהו. מישהו, אי שם, החליט שנמאס לו מהפצע המוגלתי ציוני שמציק לכולם בלב העולם המוסלמי וצריך לפוצץ את הפצע המדמם ומציק פעם אחת ולתמיד.

12 טילים בליסטיים שוגרו מלב המדבר ישר ללב האויב הציוני, 12 שליחים, לתריסר שבטי ישראל שיתאדו בגל חום מיידי, ובום - הלך האלטנוילנד, החזון של שיבת ציון, מקצרין ועד החוף של מוש בדרום, מרכז שוסטר, וגם בר "הקופסא". הכול. כולל.

איך לא הבנו, למה לא שמענו, מי הגאון שקבע כי זה סתם איומים, משפחת העמים לא תיתן, הצנטריפוגות לא שמישות, לא יעלה על הדעת, יש לנו כיפת ברזל, מטה קסמים, הטייסים הטובים בעולם ובעזרת השם, הכי חשוב - יהיה בסדר!

הזוי? הכותב על חומרי הזיה? פחדן ובוגד? שמאלני? טיפש? הטוקבקיסטים כבר מחדדים מקלדת, הדרך הכי קלה להתמודד עם הפחדים שלהם, לבטל את המפחיד התורן. תשובתי להם, מילה אחת. קייב. מקווה שהבנתם.

מעולם לא דיברתי עם הבנות שלי על נהלי מילוט מפה. אין לנו מזוודות מוכנות בתא המטען, יהלומים מוסלקים במעיל, דרכון פורטוגלי, פק"ל מילוט מוסדר ונקודת מפגש עתידית ברבע אחרי המלחמה. לא מדברים על זה אצלנו. אבל אולי הגיע הזמן. כי גם בקייב בערב לפני הפלישה, עוד בילו במועדונים, עד שלא שמעו את הדי ג'י בגלל רעש הטנקים....

 

התקווה

אחרי שני פוסטים דיכאוניים, התעוררנו ליום חדש. לא שמשהו בסיסי השתנה – פשוט אין לי בדיוק מה לעשות עם זה.

רוה"מ שלנו החליט להיות גבר, והמריא לעשות את הבלתי אפשרי, להביא שלום כשכולם שם כבר על דגמ"חים, מחלקים קלצ'ניקובים תחבושות אישיות לכל דכפין, עשרות מטוסים נופלים באנימציות של לוחמי הסייבר, ואלפי תינוקות בוכים במערכת הרכבת התחתית של קייב, מחכים לאב שישוב מההפגנה. אז רגע אחרי שזרחה השמש הלכנו לחוף מציצים. החוף בו למדתי לבגרות, למדתי לשחק מטקות, למדתי לחתור בחסקה, למדתי לקחת לריאות, ולמדתי שצרפתית אינה רק שפה זרה.

הליכה בשבת שטופת שמש בחופי תל אביב היא ההוכחה שיש תקווה. זה לא רק המנון. זאת מציאות שמלווה את חופי עירנו מאז ימי אחוזת בית. גם כשהיו בדרום העיר קרבות, פרעות, צלפים או חיילים בריטים - היו חלקים עליזים בעיר, שוקקי חיים, עם מוזיקת רקע לאינסטינקט הבריא. החיים נמשכים. יש סיבה לחייך. יש כיף להתלבש יפה, לקבוע פגישות, לרקוד צ'רלסטון על רקע מוזיקה חיה, להתחבק, ללדת ילדים ולחייך בתקווה כי הארמגדון הצפוי, לא יגיע השבוע.

ההורים שלנו חזרו מקרבות הנגב במלחמת העצמאות לבתי הקפה השוקקים של העיר, שתו כוס מילקשייק ב"גלידת ויטמן", וחזרו לכבוש את גבעה 69 ומשטרת עירק סוואידן. האחים הגדולים שלנו יצאו לחופשה קצרה ממלחמת ההתשה בגדות התעלה, להראות להורים שהם עוד לא מודעה בעיתון, לנסות לשכנע את החברה שתחכה להם בסבלנות עד לחופשה הבאה בעוד 3 שבועות, ולחזור לג'וליס ביום ראשון עם חבילת עוגיות מאמא בדרכם בחזרה למוצבים בתעלה. וכן הלאה.

אני פחות היסטוריון. אולי קצת היסטֶרִיון. עסוק בסופ"ש האחרון בהרגעת שמונת הקוראים שלי כי יתכן שמטח הטילים הצפוי, עליו התנבאתי בפוסט הקודם, לא יגיע. אולי טעיתי. אולי מעז יצא מתוק. אולי מעכשיו הצוללות האטומיות שלנו יהיו יותר מאיימות ומפחידות שאף אחד בחיים לא יחשוב להתעסק איתנו; אולי.

כי אם צדקתי – הדבר האחרון שתחשבו עליו יהיה להתקשר ולהודות לי על התחזית המדויקת. להתקשר? איך? עם איתותי עשן?

עד אז, החיים נמשכים וצריך להכין תחפושת, למצוא מסיבת פורים ראויה, לקנות אוזני המן במחיר של יהודים בטרם גזירות רולדין, כולה כמה פחמימות ריקות במילוי נחמת ליצנים עצובים המחכים לבשורות טובות כי הכול מאחורינו כבר.

אגב, במקום לחגוג את פורים אפשר היה להזמין חופשת סקי קטנה, בימים שעוד היו מקומות במטוסים ובמלונות נשארו חדרים זמינים במחיר פחות מקילו אוזני המן בקונדיטוריה הקרובה לביתכם.