מאפס למאה ועשרים
כולנו רוצים להראות טוב. אף אחד לא קם בבוקר ומוסיף לעצמו קמט על המצח וכתם על הלחי. אחדים גם מבלים חלק מהזמן במחיקת כתמים ויישור קמטים, או לפחות משקיעים את מיטב מעותיהם בשיפוץ, שדרוג ותיקון נזקי הזמן, בכדי להראות קצת יותר טוב מחר ממה שראינו אתמול במראה.
אנחנו לא מדברים על צביעת גווני השיבה או תוספת שיער באזורי הספָר המתדלדלים. זה כבר לא נחשב שיפוץ. אני מדבר על תמ"א/38 לפחות.
הפיתוי, לקפוץ למרפאה הסמוכה לבייתכם, להתמסר למספר דקות למזרק ולקרמים, לשחרר את כרטיס האשראי לתמיכה בתעשיית היופי והחן – ואחרי מספר ימים של טיפול בתשתית העדינה, החלמת שטפי דם מקריים מזריקות חומרי קסם למחילות העור המחורץ, והחיוך יעלה ויבוא על פנינו שהוצערו במהלך טיפול חד פעמי, שִדרוג בדור אחד לפחות.
צעירים לנצח או מצטערים לתמיד על ההימור – האם באמת ראוי להתמסר לאופנת הבוטוקס והרעלים הבטוחים, הימור על הגדלת שפתיים באמצע החיים למראה שאינו אנחנו בכלל; מחיקת קמטי הבעה זעירים שעושים אותנו למי שאנחנו באמת, ולא יום אחד פחות; שדרוג לאחור בגיל הפנים, חיוך קפוא בלחיים מתוחות, ותיקווה לעצור את הזמן, עשר שנים לאחור. לפחות.
למה לעזאזל אני דן בנושא כל כך נשי ופרטי? זהו, שזה לא ממש רק לנשים. גברים אולי לא משתילים לעצמם ציצים לתפארת, אבל אין שום סיבה שנלך עם עור פנים מחורץ כשאפשר להראות קצת פחות עתיקים. זריקה קטנה, כמו בהרדמה אצל רופא שיניים, אִלחוש מקומי למפונקים וזהו. הקשיחות הגברית מתפוגגת למצח בוהק כמו כדור סנוקר חלק, והעור מתמתח, עד לטיפול הבא, שבטוח יגיע, כשתגמור את התשלום האחרון לטיפול הנוכחי.
האמנם? זה באמת הכרחי? גם כשאנחנו לא ממש מוצר מדף שמחכה שיבחרו דווקא בו, אחרי שסיימנו (חס וחלילה)פרק בלתי מוצלח בנובלה הטורקית הפרטית שלנו? הרי אנחנו כבר לא באמת צעירים חסרי מנוח; אופי, הומור ואינרציה גם יכולים לתחזק את הזוגיות שלנו, לא רק יופי הבלורית והתואר. מאמי – הקמטים הללו בזווית העיין שלי באמת מפריעים לך? זה מה שמונע ממני להיות מושלם בעיניך?
למה, את הקמטים הפנימיים שלי, מישהו רואה? את הזיכרונות המדמיעים שצברתי במסעותיי בעקבות האושר, עד שראיתי את החיוך שלך, מי מכיר חוץ ממך? את צלקות האכזבות שלנו אנו לא מכסים בבוטוקס או מייקאפ ואף כירורג לא יסתיר אותם, אז דווקא הקמט החמוד הזה לרוחב המצח מונע ממך לראות בי ככפיל הישראלי של אלן דלון?
