המואזין הציוני

הֶאֱזִִינו לי, הציצו לי במסמכים, ראו את התמונות שלי מחופי סיני, יודעים עם מי דיברתי וכנראה גם על מה.

So What?

תגידו, אתם מטומטמים או רק מנצלים את הספין התקשורתי הזה נגד המשטרה ועושים את עצמכם? זוכרים את מה אישרתם כשהפעלתם את הטלפון שלכם בפעם הראשונה? ACCEPT אחד קטן ואישרתם לגוגל להציץ לכם מעבר לכתף בכל מה שאתם חושבים שזה רק שלכם. זהו. אתם חתומים על מסמך בן אלף עמודים, באותיות הכי קטנות שניתן, בלשון המשפטית המקובלת, אתם והאלגוריתם של גוגל מעכשיו BFF לתמיד.

גם אם לא אישרתם – ידעתם. מה אתם, הֲלוּמי ידע? הרי כל סוחר סמים זוטר, גנב מכוניות מתחיל או סתם תלמיד שהקשיב בכיתה ח' למורה במחשבים שהסביר לו את עקרונות חלוקת המידע ברשת – כולם יודעים מהחיוג הראשון בטלפון. "בלי סודות". האויב מאזין. חסמבה חסמבה חסמבה. הטלפונים שלנו שקופים.

כמעט מהיום הראשון בו רכשתי טלפון סלולארי, ידעתי שכל מה שנאמר בו, בסביבתו, נרשם או נאגר בו, מצולם או נשמר בזיכרון, גם אנשי הקשר שלי שבטח כבר לא רק שלי, והכל מתאדה למרחב הציבורי. פרטיות? יוק. מילה שנאמרה, משפט שנכתב, קליק במצלמה, זה כמו החץ. שוגר למרחב וזה כבר לא שלך. במקום בו עבדתי, כבר שנים רבות אסור להכניס טלפונים לאזורי העבודה. זה טאבו. גם שעונים חכמים שמלשינים לאח הגדול לא רק מה השעה. פשוט הפנימו ומתחו גבול ברור. מה שקורה בחדר נטול סלולרי, נשאר שם.

יש לי שכן, ידיד שגר בפנטהאוס, ונוצרה ביננו ידידות מסוימת לאורך השנים בשיחות המעלית שלנו. מה שכבר אפשר להתקרב ב-30 שניות של "מה נשמע ואיך העניינים?". לעצמי אני אותו קורא לו "המואזין", כי הוא מהיורמים של 8200 לשעבר שהיום ה-FBI כבר לא אוהב, בעיקר בגלל התוכנה שהיה שותף לפיתוחה וזריעתה ברחבי הרשת הסלולרית הגלובלית. היום הוא יכול לדעת, אם רק ירצה, כל גיהוץ של כרטיס האשראי שלי, כל לייק שעשיתי בפייסבוק וכל ג'וינט שהזמנתי בטלגראס. וגיהוץ כרטיס שלך. ושל כל מי שלא חי במערה נטולת WIFI או חשמל. מואזין צמרת שבאמת לא מתעסק בקטנות. נכון שבמחשבים שלו לבטח יש את פרטי כל מי שהגיעו למסיבות בבלפור, שמות, כתובות ומספרי טלפון פרטיים. המוצר שפותח על ידי מיטב הנוער הציוני, לוחמי הסייבר לשעבר, הלא הוא האח הגדול האולטימטיבי, רק שאף אחד לא באמת מדבר על זה בנוחיות. אם השב"כ עושים את זה בהתפרעויות בפזורה הבדואית זה לגיטימי. אבל לאכן את ישראל הראשונה בשכונת רחביה, "מיטב בנינו", ברשימות של מאוכנים שעוברות לחוקרי המחלקות המתאימות במשטרה – זה פחות עובר לנו חלק בגרון.

למה, זה שלקחתם דגל וירדתם בשקיעה לגשר הקרוב לביתכם למען טיוב השלטון, ופרסמתם סלפי בקבוצת החברים שלכם מהתיכון – חשבתם שזה נשאר רק בקבוצה? אז מה אם המואזין לא היה אתכם בתיכון. הוא בקבוצה שלכם. ושלהם, ושל כל אחד. כי אחרי כל קליק או ENTER, הכול עובר לענן, לאי שם, ומשם כבר אין לאף אחד שליטה על המידע.

מאזינים לכם. סופי. לא רק המשטרה או שב"כ או הבלש הפרטי שהשותף שלכם שכר לאסוף עליכם מידע. גם את הטקסט הזה בטח מתייגים. רק שהם לא עושים לי לייק בסוף האזנה.

אז מאמי, אולי כדאי שתעריכי את רגעי השתיקה שלנו, בהם אני נוצר את פרטיותנו, מחביא את סודותינו, שלא נהפוך לעוד זוג מואזנים שהפקירו את סודותיהם ואחרי זה מתפלאים כי בסוף ערב אינטימי בו שחו האחד לשניה על זוגיותם הם מקבלים ברשתות החברתיות ים של הצעות לסדנאות לשיפור הזוגיות או קרוזים בקריביים או תרופות טבעיות לשיפור האונות – הכול תלוי על מה התלחשתם אתמול שניכם ליד הטלפונים שלכם.

קרדיט לציור - Art Miami

 

מאמי – ווי הב א פרובלם

מאמי, אני חושב שאני חולה. חמש מילים משנות סדרי בראשית. מאחורי ההצהרה התמימה הזאת מסתתרות מרגע זה מספר הכרזות בסיסיות שבכל בית בישראל חייבות להיכתב ב-בד"ח*, כי מרגע זה, כל מה שהיה מקובל, משתנה. מה שהיה אתמול בבוקר, היום כבר לא בתוקף. מאמי – ווי הב א פרובלם.

בדרך כלל אני בריא. יעידו על כך מאות ימי המחלה שלא ניצלתי במהלך כל שנות עבודתי. לדעתי מספר הפעמים בהם התקשרתי לעבודה והודעתי כי אני חולה ולא אגיע – שואף לאפס. למעט הפעם ההיא בה לא הייתי במצב שיכולתי לחייג ואז זוגתי עדכנה את מי שצריך, כי למחרת לעבודה במשמרת צריך להזעיק את הפקח טיסה שבכוננות, כי הלילה הזעיקו עבורי מהבית את המצנתר התורן...

רוב הזמן אני בריא, ויש האומרים בריא בהחלט. אבל ישנם ימים בהם גם פאטריק קים מרגיש חלושס ולא בא לו לצאת מהמיטה. גרון צורב, שיעול עמוק של מעשני טבק וירג'יניה חריף, גוף לוהט ומזיע, ראש כואב ותעוקה בחזה. ברור שלא הכול ביחד. סימפטום אחד גם הוא מספיק ובעצימות נמוכה אם אפשר. אבל למה לזלזל? למה לא לבדוק? אולי עוד שעתיים במיטה ישפרו את התחושה?

גברים חולים. לא מראה מומלץ. חדר אפל, לא מאוורר, ערימות של טישוס, כוס תה עם פלחי לימון, ובצד גם קוקטייל מהביל ודוחה של שום ועשבי תיבול, מזור פלאי שהמליצה הילדה הנטורופטית ממקום מושבה אי שם ביערות הגשם כשהייתה בדיון זום משפחתי עם אימה ואחיותיה על תוחלת החיים של אביה.

מאמי, תביני, אני כנראה חולה. לא צריך שום דבר. רק קחי בחשבון שאני לא במיטבי. אין צורך בתה. מה פתאום מרק עוף? איזה קורונה? סתם תעוקה קלה. לא. אני יודע מה זה אירוע לבבי. תעוקה. תני לי עוד שעה, וכל השיחה הזאת כבר לא תהיה עדכנית. רק רציתי לעדכן אותך. אני חושב שאני חולה. שלא תגידי שאני לא משתף אותך.

גברים מווֶנוס ונשים אמיצות. גברים בדרך כלל מבקשים פינוי מהיר באמבולנס לחדר מיון. או רק למות. רק שיעזבו אותם בשקט. נשים הרבה יותר חכמות. לא יבזבזו את הזמן במיון. זה לא מקום לאנשים שלא מרגישים בטוב. היא תזעיק ביקור רופא, תתייעץ עם חברה שעשתה קורס חובשות בצריפין לפני 40 שנה ותגיד לה לקחת שני כדורי אימודיום, או עם השכן החביב שלנו שהוא בעצם רופא מרדים אבל שמח לתת עצה לכל חולה במצוקה. אנחנו מעדיפים להיכנס למערה עד סוף החורף או המחלה, מה שיבוא קודם. עדיף רק שבמערה יהיה WIFI יציב למקרה שלא נירדם ונרצה להמשיך את הבינג' האחרון. היי, אנחנו קצת חולים, לא עברנו להוספיס עדיין...

מאמי, זוכרת מה הזוגות המתחתנים מבטיחים האחד לשני בסרטים? שתהי לידי בעוני ובחולי, באושר וימים טובים מאלו? אז זהו. היום זה היום. אני חושב שאני חולה.

*בד"ח: בדיקות חיוניות. חוברת קרטונית עם חבקני ברזל עגולים המאפשרת התמצאות מיידית בכל סיטואציה. נהלי החרום המקובלים במצבי קיצון, בדרך כלל בתא הטייסים או בחדרי שליטה או בדור הבייבי בומרס ,כשעוד זכרו בעל פה מה עושים בכל תקלה או סטיה מנורמל, להבדיל מדורות אחרים שבהעדר גוגל או חו"ח אינטרנט – הם קורסים ומתקשרים לאבא, אם הם בני מזל ויש להם טלפון קווי ישן זמין ומבקשים מאבא'לה שיבוא להושיעם. פליז...

קרדיט לפסל - Art Miami

 תודה שף

כשתינוק מסיים לאכול, מרימים אותו לשיהוק קצר בכדי שלא יפלוט. עם השנים, אנו מחנכים אותם אחרי האוכל להוריד את הכלים לכיור ובהמשך גם לשטוף אותם. אבל יש עוד שלב באבולוציית הסעודה – התודה. 
המחמאה. המשוב למי שטרח, הזיע בחום התנור, שטף והבריק, קצץ ובחש, בילה בעמידה קצת יותר ממה שנעים לעמוד, ולא נכנע לכאב הגב התחתון שרובנו סובלים ממנו אחרי חצי שעה במטבח, כי הארוחה חייבת להמשך, האורחים יגיעו עוד שעתיים וזה לא הזמן לצפות מהבעל שיהפוך דווקא הערב ל"מסטר שף". מקסימום יוריד השקית לפחי הזבל ויכניס את הצלחות למדיח הכלים. הערה – מה שנכתב בלשון זכר, זה רק מתוך נימוס ובגלל שחבר שלי צביקה הוא הבשלן אצלם בבית, אבל לבד ממנו, אני לא מכיר עוד צדיקים שכאלו. אז ליידיס – אתן בהחלט יכולות לקרוא את זה כטַָרחָה, הֵזִיעָה, שטפָה וכיוצא בזה...
שלב קרדיט התודות בדרך כלל רץ בסוף כל סרט, חבל שלפעמים אנחנו סוגרים את האירוע הקולינרי ולא שומעים את התודות בסוף הארוחה. משהו שלא כולנו מקפידים בו. משהו שאולי בטעות נראה כמובן מאליו, וגורם אי צדק ותסכול כואב אצל מי שטרח והכין. חובה לזכור תמיד כי מאחורי כל סיר, ברקע של כל מנה, אפילו מנה צדדית שהונחה בקערה קטנה בצד, יש הרבה זמן הכנה. שעות.
תכנון, קניה, סלים, שטיפה, קיצוץ, תיבול, השריה, טעימה, תיבלון נוסף, הכנסה לתנור, כוויה קלה ביד, הורדת הסירים מהלהבות בזמן, צילחות, תיזמון להגשה בטמפרטורה הנכונה בזמן הנכון, שילוב הפחמימות עם הרוטב במידה, הבזקת עיטורי הירק בשולי המנה, והגשתה לכל יושבי השולחן באופן שיישאר מספיק לכולם מהכול. אם חסר, מי שבדרך כלל יוותר על חלקו, מכין הארוחה. "לא תודה, באמת, טעמתי קודם מהסיר. ממש לא רעבה..."
ניסיתי לרשום את הפעולות הבסיסיות בהפקת ארוחה, ובשלב מסוים הבנתי שיש הרבה יותר, רק שלמתבונן מהצד, להלן הסועד, אין בכלל מושג כמה טרחה יש בלהכין סיר מרק אחד תמים למראה. משהו שאנחנו מבינים כמובן מאליו. הגברים. האנשים המדהימים שבדרך כלל בטוחים בזה שהם רואים כדורגל בטלוויזיה בסלון ולא מפריעים, ובכך הם עוזרים מאוד להתנהלות והתקדמות ארוחת השבת המתקרבת לכל הנכדים אצלם בבית.
אין פלא כי נשים הן המחמיאות הגדולות לכל מארחת בתום הארוחה. הן באמת מבינות כי מאחורי כל מנת קינוח תמימה של נניח תמר ממולא במרציפן יש סדנת ריסוק, ערבוב, הקצפה, אפיה שנמשכת הרבה יותר מהזמן בו נלעס המעדן המתוק הזה בלהיטות בדרך ללקיחת עוד קינוח נוסף. מבינות, ונותנות משוב מתוק ביותר לאם הבית.
מאמי, תודה רבה לך! ארוחה טעימה ביותר! טועמים שהשקעת בנו את מיטבך! אשרינו! אשת חיל, ואני יכול להמשיך להלל ולקלס ולפאר ולהודות למלכת המטבח הפרטית שלי, למרות שתמיד היא אומרת בחיוך מבויש – "זה כלום, זרקתי למחבת כמה דברים שנשארו לי במקרר ובמקרה יצא מה שיצא..."

 

בדרכה האחרונה

נתחיל מהסוף. צריך להיפגש יותר בבתי קפה ופחות בבתי עלמין. לוויות. אירוע חד פעמי בחיי אדם. כלומר, אחרי האירוע הזה, אין למנוח כבר חיים. לפחות עד ההפנינג המתוכנן במהרה בימינו בהר הזיתים של להקת תחיית המתים ומעריציהם שישובו אלינו בהמוניהם. אמן.

לוויה. סוף הדרך. אירוע עצוב. מכובד. בלתי נמנע, לפחות למנוח שלא חש בטוב בימים האחרונים, ובני משפחתו העצובים עומדים מכונסים בתוך עצמם, מחכים לאיש חברה קדישא שינהל את הטקס, יהלל את המנוח מבלי להכירו, יקרע לאבלים את החולצה, יעזור להם למלמל טקסט ארמי בלתי מובן, ויארגן כמה גברים שיעזרו לדחוף את העגלה על השבילים בין הקברים בדרך למנוחת עולם, בחלקה השמורה מזה כמה שנים, אשר נרכשה במיטב כספו של המנוח. אדם נבון המכיר את משפחתו הקרובה, שהבין כי אם לא ישלם מכיסו את מחיר הקבר, ימצא עצמו שוכב שנים רבות במגירת בטון קרה , גבוהה, צפופה ולא ממש זמינה למקרה שמישהי עצובה באמת תרצה להשתטח על קברו.

אנו מצטערים להודיע כי. הודעה קצרה, ממש לא מעבירה את הדרמה, המחלה, שנים במוסד סיעודי, חודשים במחלקה מדכאת, שבועות בהמתנה בהוספיס, המפגש עם קצין המשטרה שבא לבשר על התאונה הקשה, ההפתעה לשמוע כי מאחורי החיוכים שראינו היה איש נואש וחסר שמחת חיים זמן רב, סוף מסע שתמיד מפתיע עד כמה הוא לא צפוי, ומפתיע את כולם לבד מהמנוח ששמר הכול לעצמו.

כל אחד והסוף שלו. מחלה, תאונה, מגיפה או מלחמה – מחק את המיותר, למרות שהכול מיותר. אפשר היה לתת לו לחיות עוד כמה שנים אילו נזהר יותר, לא היה לוקח סיכונים, היה נשאר אתמול בבית ולא ממהר לפגישה ונקלע לתאונה, אילו אמא לא הייתה חותמת לו ללכת לקרבי או אם קצת מזל לא היה הייתה נכנסת לסטטיסטיקה של אחת מתשע. אילו. אבל כרגע אינו מה לעשות. היה לנו חבר ואיננו עוד. סופי.

לוויה. בדרך כלל היא מתקיימת במועד שלא מתאים. באמצע היום. בול בזמן שקבעתי עם חבר חי לשבת בבית קפה, ועכשיו אני צריך לבטל את החי לטובת כבוד המת. זה גם מתקיים בעיר אחרת או בבית עלמין נידח של קיבוץ בו גר האבא של חברי הטוב שהתייתם, וצריך להגיע לשם ב-4X4 אחרי הגשם האחרון. אחרי ההפרטה הקיבוצית, המשק כבר לא משקיע בכבישי גישה לקברות החברים המייסדים. מה יש? שישקעו קצת האבלים.

שלא תדעו עוד צער. משתתפים באבלכם. איזה בן אדם מקסים הוא היה. הרבה צביעות ושבחים שומעים בבתי הקברות, כי כמאמר חז"ל אין מדברים סרה במת. אבל כולם הרי מכירים את הסיפורים. זה שיחרטו על הקבר שהמנוח היה אב טוב ובעל מסור לא ממש מנקה את עברו. רק מונע שאלות מיותרות כשהנכדים יעשו עליו עבודת שורשים בעוד מספר שנים. זה גם יהיה חריג אם אחרי שהרב משחרר את המנוח מכל חובותיו הבטחותיו וזנבות פתוחים שהשאיר בעולם הזה - יעלה אחד המספידים ויפתח במסכת סיפורים לא סגורים, חובות אבודים, הבטחות שכנראה כבר לא יקוימו ורשימת חברים שהמנוח אכזב אותם כשהבטיח להם שיהיה בסדר...

בסופ"ש נפטרה אמא של צביקה וגידי, חברים שלי לוויסקי וסקי, לספורט וטיולים, לנוסטלגיה ופנטזיה – ומאוד רציתי להיות שם איתם בדרכה האחרונה. לא שיש לי מה לומר (שלא תדעו עוד...) או שהייתי קרוב למנוחה למרות שדרך הסיפורים של הילדים שלה חשתי כבן בית אצלה בירושלים, בית בו לא ביקרתי מעולם. רציתי להיות שם. כי זה מקובל. כי מצפים ממך. כי חשוב לתת כתף לחברים בעת הצורך. כי יש חשיבות למבט סימפטי ביום עצוב של בלאגן, לחץ, קרובי משפחה רחוקים שפתאום נחתו עליך דווקא בזמן שאתה צריך להיות עם עצמך, ובעיקר – כי ללוויות הולכים. אף אחד לא מתאם איתך את זה שבוע מראש. לא שואלים אותך אם מתאים לך להגיע לירושלים בעשר בבוקר. פשוט מבטלים הכול ומגיעים. שלא תדעו עוד צער.

אגב, מאחר ויצאתי חיובי בבדיקת PCR אתמול, יש לי זמן עכשיו לכתוב את כל זה, כי התפנה לי זמן ובמקום לעלות ללוויה של פנינה, אני בבידוד בבית....

תנצב"ה.