XXL

לפעמים מילה אחת שנזרקת לך מהצד, משנה מציאות. משפט תמים שנאמר, לפעמים אפילו לא ממש קשור, מתחיל אצלנו שינוי משמעותי. הערת אגב ששמעת שלא באשמתך, וזהו. הלך עליך. מה שהיה, כבר לא יחזור. שמעת, נפגעת, המציאות השתנתה עבור כולם. הלך עליך. 
איך? למה? מה כבר אמרתי? למה זה מגיע לי? איפה טעיתי? מה כבר רציתי לעשות? נו, אז לא הבאנו זר פרחים לדירה החדשה, באמת סוף העולם. בקבוק היין שהבאנו לא היה שטו רוטשילד אלא כרמל מזרחי; אז לא שמנו לב שבעלת הבית ביקרה אתמול אצל הספר  ושינתה את גוון שערה מחום מפוספס לבלונד מנומר; יאללה – בגלל זה מותר לה לומר לי שעליתי לאחרונה במשקל? 
יש הערות אגביות קשות. משהו שממולמל בשקט, כמו לחישת צפע, כמעט לא שומעים - אבל זה חודר גם עור פיל אדיש. ביקורת "בונה" על איחורים למשל. אתם אף פעם לא מגיעים בזמן, או יותר גרוע – למה אתם תמיד אחרונים. או סדנה על נימוסי שולחן. כאילו שאצלכם בבית תמיד הקפידו על סידור שולחן על פי התקן של חנה בבלי. וואלה? אז היום בא לי לשים את הכף מרק בצד שמאל. למה? כי רציתי לשמוע מה תגידו על זה, בסדר?
יש גם הערות מתחת לחגורה, בנושאים מוניטריים. כשהולכים ביחד למסעדה ואתה מתלבט אם להזמין אספרסו, סלט טונה או טוסט גבינה והשותפים שלך לשולחן מתלבטים בין דג לוקוס שלם לסטייק טומהוק שיחלקו ביניהם. ברור שכשיגיע החשבון, אתה תרגיש דפוק, משבית שמחות, לא שייך ולא משנה מה הם יאמרו  או אתה תרמוז – חבר'ה, לא תצאו משם. 
הערות כואבות יותר הם על הופעה. כואבות באוזניי לפחות. בחירת בגדים למען האמת. ההחלטה המוקדמת שלי הערב כי חולצה XL מספיקה לי. התעלמתי מכך  שמזמן התרווחתי ב-XXL במקרה הטוב, וכשאנחנו (להלן מפלגת השמנמנים)  מגיעים לחנות יוניקלו בטוקיו, אנו מיד עולים לקומה 6, שם יש גם מידות גדולות הראויות  ללוחמי הסומו. 
חבר'ה, זה שסגרתם את הדלת מאחורינו, ואנו מחכים בלובי הקומתי למעלית שתוריד אותנו מבילוי ערב חמישי אצלכם בדירה, לא אומר שהדלת שלכם אטומה לרעש. כן. ההערה לגבי השמלה המתנפנפת של זוגתי יכולה הייתה לחכות עוד טאקט אחד. זאת שמלה ולא אוהל, זה מפריז ולא מאלנבי, זה שיק ולא שוק, זאת החברה שלי ולא אופירה אסיאג עליה אתם יכולים להמשיך ולהתבדח כי היא אושיה חברתית ומקבלת הרבה כסף תמורת זה שידברו עליה. חברתי היא גוף פרטי. אחלה גוף עדיין. לטעמי,  וכנראה שהערב זה לא היה לטעמכם...
יש שמתלחשים בסתר ואחרים מעירים בשקט, אך מה לעשות – השמיעה שלנו יותר טובה. שמענו את ההערה שלכם על הבוטוקס. אז מה אם המצח שלנו חלק יותר? לא מתאים לכם? החריצים שלכם עדיפים? הזריקות על חשבונכם? זה נראה לכם מלאכותי? עיניים מופתעות? מראה גנרי של מתבגרות מושקעות ומוחלקות לא עושה לכם טוב כנראה, והערה שכזאת רק מציפה את הקמטים שלכם ולא את הרדיפה אחר האסתטיקה שלנו. יאללה, לכו להזדקן! 
הערה נבזית ולא חברית יכולה להיאמר גם שלא בנוכחות בצד המושמץ. למשל כשאומרים זאת ליד חברים משותפים שמתקשים להכיל צביעות ואחר כך מרימים אלי טלפון ומשתפים. אז מה אתה מתפלא שלא הגעתי למסיבת יום ההולדת שלך, אחרי ששיתפה עם חברי הטוב כי אתה "מזמין גם אותי למסיבה כי אין לך ברירה, למרות שאתה לא סובל אותי?". כבר מהחניון ליד ביתך קיבלתי ממנו עדכון על כך ונמחקת אצלי לעולם. יומולדת שמח לך, אבל בלעדי. מהיום גם אני  לא סובל אותך...
המשוב הבלתי צפוי, בחזקת "המלך הוא ערום", דווקא נשמע מילדים קטנים וחסרי כוונות זדון. הערה בסגנון – "אימא, הכדור נפל לי ליד האיש השמן", תגרום לי לקחת את עצמי בידיים. כלומר לסגור את המלתעות, הרבה יותר מסדרת פגישות עם הדיאטטיקנית השכונתית התורנית. 
אני מאמין כי לחישה אינטימית בפריס בנוסח, "אויש, אתה קצת כבד" תגרום גם  למרלון ברנדו לאבד את התיאבון לכמה ימים.


דיסקליימר לסיכום והסרת אחריות -  אף אחד לא הרגיז אותי הבוקר. דווקא ישנתי מצוין. השיחה שלי עם הדיאטיקנית שלי מתעכבת. קיבלתי תור בקופת חולים לימים בהם כבר אהיה XXXXXXL.... הכול כזכור לכם הם רק דיבורים, או הגיגי המחבר הכלוא בחדרו בשעה האחרונה. לחמשת החברים הטובים שלי ממש לא אכפת מה גודל החולצות שלי, עומק קמטי ההבעה שלי, השמלות של אהבת חיי, ובנוסף, אני מגיע לכל מסיבה - גם אלו שלא הוזמנתי אליה. כל הכתוב לעיל קיים, יותר בדמיונכם ועל אחריותכם, בדיוק כמו עשרת הקילוגרמים העודפים שמונחים עלי בחן מסוים, לדעתכם. מבחינתי הם אינם קיימים...

צילום הקולאז' האמנותי, כן, לדעת האמריקאים גם זאת אמנות,  מ - 2021 Art Miami

 

דיאטת נוזלים

מיליארדי סינים לא טועים. הענק במזרח חי על מרק נודלס בנוסחים שונים. המאכל היפני המוביל הוא מרק הראמן ולכל עם בצד המזרחי של הגלובוס יש את מרק הדגל שלהם. מהשנים שעבדתי בין בנגקוק לסינגפור נקשרתי לטעמי המזרח ולעינוגי המזרח. קערת מרק חם עם אטריות , ירקות וסוגי פירות ים; גמישטה, מחלוטה, קוקטייל מתובלן, משביע וטעים, שמחת הסועד.

בילדותי, רגע אחרי שנותרנו ללא אימא בבית, הגיעה אלינו לצפון תל אביב, אילנה. בחורה צעירה מלוד שנשכרה ככוח עזר במקום הסופרת שנטשה את הספינה. מטפלת באחי הצעיר, אחראית על עבודות הבית, ולשמחתי גם מבשלת בנוסח המטבח הטריפוליטאי. ממנה למדתי להנות ממרק עוף מהביל, עם הרבה פלפל שחור, חצי לימון סחוט פנימה, וקרעי נשיקת לחם שחור שצפו במרק כחלק מארוחת הצהרים. אז נכון שזה לא היה גורמה, ובאמת שיכולנו בבית להשיט על המרק גם פחמימות יותר מושקעות מאותם קרעי לחם, אבל – זה היה מעדן שחיכה לי כל יום כשחזרתי מבית הספר.

בהמשך גרתי במרכז תל אביב, במרחק הליכה מדיזינגוף פינת פרישמן, שם פתחו בפאסז' דיזנגוף, בסמוך לבר קליפורניה של אייבי נתן, מסעדה סינית ראשונה. מקום בו נפגשתי לראשונה עם מה שקראו בישראל – אוכל סיני. בלי לפגוע בסינית של שאולי, הסינגינג במבו, עבור הצעירים שהרוויחו כמוני משכורת צבאית של 35 לירות בחודש כולל תוספת קרבי/צוות אוויר – אנחנו רק יכולנו לפנטז על הדוגמניות הבלונדיניות שריחפו במסעדה ההיא בירקון פינת יורדי הסירה.

אצל מיסטר סינג ברחוב פרישמן, אני כחייל צעיר הייתי מנסה להרשים את הדייטים שלי בהזמנה לארוחה סינית. כלומר – לא ממש ידעתי מה פשר כל התפריט, אז הלכתי על התפריט הקבוע לזוג. אגרול או מרק, מנה עיקרית שבדרך כלל הייתה בשר ברוטב אדום שנקרא "חמוץ מתוק" וקינוח של לפתן ליצי או אננס או בננה מטוגנת שהגיעו בסיום הארוחה הרומנטית בוערים בלהבות הספירט הלוהט. הקינוח בער וגם אני, אחרי שבועיים בבסיס.

הארוחה הזאת הייתה השקעה משתלמת ביותר בחמישי בערב שהבטיחה לשנינו סופ"ש רומנטי לוהט עד שנפרדנו בנשיקה לוהטת במוצ"ש. זהו. נגמרה מהר מדי "השבת הקצרה", כשנסעתי באוטובוס האחרון לבאר שבע לתפוס את ההסעות שיצאו מצומת חצרים לבסיס חיל האוויר אי שם...

בלי להיכנס לפרטים, כמובן לא של הסופ"ש הרומנטי אלא של הארוחה, אני זוכר עד היום את המרקים שהיו לבחירה בארוחה הסינית. מרק תירס, מרק סצ'ואן, או מרק וואן-טונן. כלומר רסק גרגירי תירס חם, מרק סיני חריף אש או מרק צלול עם שלושה קרפלך שקופים עם כמה עלים ירוקים לטעם. אז עוד לא היו בנמצא מרקי נודלס, והאפשרות היחידה לקבל משהו שכזה הייתה לחכות למרקי הלוקשן של הדודות שלי.

עברו מספר שנים, הפכתי לסטודנט עם אחלה עבודה קבועה, ואישה. עברתי לדירה תל אביבית קטנה בשדרות שאול המלך כמעט פינת אבן גבירול – מול הלונדון מיני סטור. מיקום מושלם בעיקר כי מולי שכנה מסעדה סינית וותיקה בשם "קרטיה" עם תפריט דומה, ומצד שני במרחק דקה הליכה מ"פאב השופטים". מיקום אסטרטגי. בירה ומרקים. ממש דיאטת נוזלים תל אביבית. המנות הסיניות היו דומות וגם יכולתי להרשות לעצמי לגוון את התפריט. אבל הטעם השתנה עם הגיל וחיי המשפחה המתבססים. כבר לא ממהרים לחזור לבסיס במוצ"ש, החרמנות לא בדיוק דו שבועית, וההורמונים רגועים. בסך הכול מצאתי כבר את הטעם לחיי, וחשבתי שאיתה אוכל מרקים כל החיים...

את הקרייב למרקי הנודלס פיתחתי בין ניו יורק, לבנגקוק. בין המסעדות הסיניות ברובע הסיני של ניו יורק, שם הצטופפו סביב שולחן אחד עגול הסועדים על פי סדר הגעתם למסעדה, ובחרו את המנות מעגלות עמוסות מעדנים שריחפו במעברים בין השולחנות. התשלום לפי צבע הצלחת. את קערת המרק היה צורך להזמין בנפרד, ובדרך כלל חלקו אותה מספר חברים. לימים, אחרי התייעצות עם דיילי המוביל הלאומי שלנו , שהכירו את כל המקומות השווים בניו יורק , מצאתי לטעמי את המסעדה האולטימטיבית למרקים סיניים ברחוב קאנל פינת לאפייט במנהטן. זאת המלצה שהייתי מעביר לכל החברים, ולא וויתרתי על ביקור במקום בכל פעם שנחתתי בניו יורק במסגרת מסעותי מערבה סביב שנות השמונים של המאה הקודמת. והיו הרבה כאלו.

את מרקי בנגקוק לא היה צריך לחפש. שם בכל קרן רחובות יש דוכנים, חלקם ניידים, של מרקיות עשירות אטריות או מנות מוקפצים על בסיס אורז לאכילה במקום. בתוספת מספר שרפרפים ושולחנות נמוכים, נוסדת סביב כל דוכן מסעדת חלומות משפחתית לאוהבי האוכל המקומי. כתייר, צריך רק לדעת להסביר בהזמנה את רמת החריפות שאתה אוהב, אחרת – תשתנק מלהבת האש הדרקונית שתנשוף אחרי הביס הראשון בפלפלון האטומי שקיבלת.

לימים, ברשת האסייתית הישראלית ג'ירף המצליחה של שכני רב"י, אני איש של מנה אחת – מרק תאילנדי גדול. קערה אחת שבדרך כלל מספיקה לשלושה סועדים, מהווה עבורי ארוחה. מרק חריף, ירקות, פרות ים, "תוספת של נודלס בבקשה", וכמה עלים לגיוון הטעם. כמה פשוט , ככה טעים.

את מיטב זמני ביליתי עם חברים במסעדות מפוארות, ככתב ב"מעריב" כתבתי גם על מסעדות. לא כמבקר בישול גורמה, אלא כמי שבא לאכול במסעדה ומסקר את הנאתי או תסכולי. ניגוב חומוס הוא אצלי יותר תענוג מטעינת מצברים באנרגיה זמינה, אבל כשאני רוצה להנות מיידית מאוכל לא כבד, לא מזיק לכדור הארץ, לא הורג עופות או חלבונים אחרים על ארבע – אני שוקע בקערת המרק. את שאון שאיבת המרק שלי אפשר לשמוע למרחקים. כי זה ממש טעים.

אילו הייתי סופר מזון רציני – הייתם מקבלים ממני עכשיו מתכון למרק נודלס אמיתי. סורי. ממני תוכלו לקבל רק המלצות למסעדות עם שרות TA מהיר. כמו מסעדת "צ'ין צאן טייק אוואי"* עליה השלום, שהכירה לי את המטבח הסיני והרוטב האדום ה"חמוץ מתוק", שאגב לא ראיתי באף מסעדה אמיתית בשנחאי הסינית, שנים רבות אחרי.

* חברים בני מחזורי, שלא אנקוב בגילם אבל יש להם במגירה אות מלחמת יום כיפור - טוענים כי שם המסעדה בפרישמן היה צ'ין צאן טייק אוואי ויש אחד ממושב תנובות הטוען במאה אחוז שזה מיסטר סינג. זה באמת חשוב? אני לא כותב מחקר היסטורי על האגרול בפרישמן פינת דיזינגוף. את זה אני משאיר לחברי הפרופסור א.מ. שבטוח ימצא את הקושנים הנכונים ויחשוף עוד מסעדה סינית באחוזת בית עוד בתקופה העותמנית.

כל אחד והרוטב ה"חמוץ מתוק" שלו, הצרוב בזיכרונו בין טעם לביבת תפוחי האדמה המטוגנת בשוק בצלאל, מילקשייק שוקו במילק בר ויטמן שבכיכר מלכי ישראל ושיפוד הלבבות עם "טחינת שמנת" ב"לב הרחב" שבכרם התימנים.

טעמי שנות השבעים שלי...

 

געגועים לבופה

מאז פברואר 2020 לא נכנסתי למגפי הסקי שלי. גלישה אחרונה באתר סוצ'י שברוסיה, בלי מסכות, בלי בידודים, בלי pcr, עם הרבה וודקה ושטויות שעושים באתר סקי. מאז, יוק. אין סקי. האמת היא שהסקי בסוצ'י היה יותר חוויה סובייטית. בדיקות מגנטרונים בעליה לאתר, תורים למעליות באורך של התור ללחם במוסקבה לפני הגלסטנוסט, אתר נמוך יחסית כך שחלק מהימים גלשתי בגשם טורדני, ואוכל גיאורגי מוכר מהחברים שלי באשדוד. בסוצ'י חוויית הסקי אינה יקרה והתמורה גם לא משהו. בעיקר היה קרוב, בלי הרבה מנהלות בהסעות מנחיתה ועד לחנות השכרת ציוד הסקי באתר. שנתיים יש לי בלב געגוע קטן לרחש המיגלשים על המדרון. זר לא יבין זאת.

פעם, אחרי שירדתי במדרגות הרבנות, אי שם לפני שנים, אחרי טקס הפרידה מהחוט המאריך והתמימות שהאהבה מנצחת, הבנתי שבכדי לנצח צריך לעשות הכל אחרת. כך ששנה אחרי זה כבר הייתי התלמיד הכי מבוגר בקבוצת המתחילים בקלאב מד אי שם בצרפת. היורם הצפונבון שפחד מנפילות ופציעות, החליט שזה לא יהיה ממש נורא אם אפול על התחת כמה פעמים. ונפלתי.

בשיעור הסקי הראשון שלי עשיתי את מה שכולם עושים. נפלתי ובלמתי את כל משקל גופי עם בוהן כף ידי. נקרעה הרצועה, התנפחה האצבע, ואני המשכתי לגלוש כמו גדול. עם יד אחת. כמו טרומפלדור. טוב לגלוש בעד ארצנו. כואב אבל נסבל. מה שלא מנע ממני לבלות אחר כך אצל אורטופד מספר שבועות…

מאז, אני מבקר במועדוני הסקי לפחות פעם בשנה. לא אוהב סיכונים, לא מגיע למהירויות דרמטיות במסלול, מעדיף תמיד את הנתיב המתפתל והבטוח על דהירה ישירה ומהירה ללא כל שולי ביטחון במקרה ש…

מכור יותר לבילוי ההיקפי. יין חם, מוזיקה קצבית, אח בוער, פחמימות מנחמות, תחנות רענון בין רכבל לגליצ', כסאות שיזוף בגובה 3 ק"מ, והרבה צעירים טעוני אנרגיה שרק מתארגנים עם עוד שוט של קמפרי לקראת הגלישה המהירה שלהם מחוץ למסלולים היישר לאורטופדית ב'.

כל זה הוא המשחק המקדים לסיבה האמיתית בגינה אני ממש אוהב סקי. ארוחות המזנון המגוונות המקובלות בקלאב מד. לפחות במועדונים היוקרתיים שם לא חוסכים ומפנקים את האורחים ביין חופשי ומיטב המטבח הצרפתי. בשנתיים האחרונות אני בגמילה מהבופה. המזנון המגוון המקובל בקלאב מד. מגשי הכל טוב.

הושט היד וטעם, עד לא ידע. זכרונות נהדרים מערב צדפות ופירות ים בקלאב. אני נזכר בעצמי מרייר מול ערימות צלעות הכבש שהיו מונחות שם לכל דיכפין, מהרהר בגרגור בעמדות האוכל האיטלקי כמתאבנים, וגם הקינוח האולטימטיבי במזנון הגבינות בו השף-גבינות היה מכין עבורי צלחת עם מיטב הגבינות הריחניות של צרפת לסיום הארוחה.

עכשיו האמיצים מתחילים לטוס לסקי. שמעתי שהאתרים פתוחים והמלונות רק מחכים לנו. רק שעברו כבר שנתיים ועל פי הגדרות נכנסנו לקבוצת הסיכון. לא בסקי - בבופה. המשקל והשומנים בדם רק נסקו בתקופת הקורונה, ואם אני מגיע ככה לקלאב, הבופה עלול לחסל אותי. מהבופה לקרדיולוגית ג'…

כבוד השר ליברמן - מגיע לנו פיצוי גם על זה.

אובדן הבופה.