מנוחת הצדיק

ח. נראה לאחרונה פעיל בוטסאפ שלו ביום שני אחה"צ.

מאז, נעלמו עקבותיו. לא ענה לטלפונים, לא הגיע לבית הקפה השכונתי שלו לקפה בוקר, לא עבר במשרד להפגין נוכחות, לא טלפן לחבריו המעטים ששמרו אתו על קשר לאורך השנים וסעדו אותו בהתמודדות ארוכה עם מחלת עור מעצבנת.

שקט תקשורתי לא מפתיע. התנתקות אופיינית לימים בהם היה ח. נכנס למצב רוח עגמומי, כששקל את המשך דרכו, כשמצא חומר טוב לעשן ולהפיג את ענני הנאחס, שתיקה והעלמות עד לפעם הבאה בה היה מציף את חבריו בתזכורות נוסטלגיות מעלילותיו בתיכון, בימים בהם כולנו היינו צעירים, יפים ותמימים.

אחרי יומיים דוממים, אחיו הגיע לדירה, על פי קביעה קודמת שלהם משבוע קודם, אך ח. לא פתח לו הדלת ולא ענה לצלצלו בדלת או בטלפון. האח השיג מפתח משכן ומצא את ח. שוכב פרקדן על גבו במיטתו. מבט שליו, נראה במדיטציה, רק שהפעם במקום מנוחת הצדיק, הצדיק היה למנוח.

חברים של ממש לא היו לו, הבת חיה בעולמה ומגדלת את נכדיו, גרושתו לא שמרה על קשר ולבד מאחיו לא היה לו בעולם מישהו משמעותי. לחבריו מהתיכון נודע על מותו ממודעת אבל משפחתית שפורסמה בעיתונות.

היה ח. ואיננו עוד. למעלה מ-60 שנה עברו, וזהו. במשרדו נשארו ערמת תקליטי ויניל ישנים, שריד לאהבתו למוזיקה, תעודת הסמכה כעיתונאי מימים בהם עוד חלם לפרוץ ולהצליח, ותעודת מתווך נדל"ן, עיסוקו הקבוע לפרנסה משמימה.

היה, נפטר, ולא היה חסר לאיש שלושה ימים עד שבמקרה גופתו התגלתה. סופה של בדידות. תום מעגל חיים ללא תכלית, ללא טעם להמשיך לחיות אם אתה באמת לא חסר לאף אחד ואיש לא מרגיש שאתה חסר. נורא. האיש נרדם והנפש מבינה שאין לה עבור מה או מי להתעורר, ובוחרת שלא. הסיוט הכי גדול של כולנו. שלא יהיה לנו בשביל מה להתעורר. בלי מסיבות באופק, בלי טיולים, בלי חלומות, ללא אהבות או געגוע, נעדרי חזון ונאמנות לדרך, ללא כל שייכות למשהו שראוי למות עבורו. אז מתים ככה סתם, מוות בפאייד-אאוט, יאללה – בזאת הסתיימו שידורינו לערב זה, ולתמיד.

חברים, ח. הוא נשמה בודדה אחת בעיר הנשמות הבודדות סביבנו. מה אתנו? האם בעוד שנים רבות נהיה חסרים פה למישהו? בימים שמסיבות שנות נהיה לבד, יחפשו אותנו? יספידו אותנו בחיוך או בעצב? בגעגוע או בברוך דיין אמת ויאללה, שלא תדעו עוד צער?

אולי אני צריך לעשות משהו לפני נעילת שערים? לפעול, להשפיע, לנטוע עץ ממשי או רעיוני, לגרום לשינוי משמעותי לפחות אצל מישהו אחד, לגרום לכך שאם מחר בבוקר אני לא מתעורר, אהיה חסר למישהו?

 

היום אין יומלדת

הבוקר קיבלתי תזכורת. היום הוא יום הולדתו של שוקי. חבר טוב. מה שקוראים, אח. נשמה טובה, חבר לשיחות קשות, שותף לחוויות סקי ואפרה סקי, חובב מסיבות וריקודים, פרטנר להרמת כוסית עד לא נדע, גריל-מן מסור עם מסורת אירוח נדיבה בצל קורתו, בעלה של הבלונדינית, אב גאה שלא מפסיק לספר על הצלחות ילדיו, שגיליתי אותו בשלבים קצת מאוחרים מדי בחיי, כמה שנים לפני שנקרא להתייצב אצל אבינו שבשמים, אחרי מסע ייסורים לא פשוט ממחלה קשה בבטן...

שוקי נפטר, והפייסבוק ממשיך להזכיר לי בכל שנה, כי היום יומולדת. התזכורת עולה, עם הזיכרונות. האלגוריתם הכי חכם של צוקרברג לפעמים מזכיר לנו שלא לצורך את שניתן היה לשכוח. האיש הטוב הזה, היה ואיננו עוד. לא נשב עוד בחוף הצוק על כוס בירה, לא אזכה לראות את צירופי הבגדים הצבעוניים שלו, אותם אני מנסה לשחזר עד היום, כסטנדרט לבוש לגבר המטרוסקסואלי התל אביבי המצוי, שילובים מנצחים ששמורים אצלי בארון, שילובי שוקי היפה; לא אגלוש אחרי סרבל הסקי הלבן בוהק שלו סביב ה"סלה רונדה" באיטליה במרוץ מהיר ללגימת מקסימום כוסות אפרול-שפריץ או בומברדינו, בהקפה אחת, מבלי ליפול מהמגלשים; שוקי, מהסוחרים הכי ישרים בעולם האבנים הטובות, שסמכתי עליו בעיניים עצומות בנושא יהלומים; מילתו יותר קשוחה מהאבן הכי חזקה; המחירים הוגנים והחיוך נשאר גם על פני מקבלת התכשיט, כי האבנים של שוקי היו נקיות לגמרי, כמו שוקי.

היום אין לשוקי יומולדת. עוד תזכורת לחללי המסע אל האושר, בו אנו מאבדים חברים למחלות ארורות, מגיפות בלתי צפויות, ווירוס לא הגיוני, דכאון לא מוסבר, ותאונות קטלניות בהן תמיד זוכה הנהג עם הכי הרבה גלגלים באירוע, ולא משאיר לרוכבי הדו-גלגלים כל סיכוי.

שוקי, מסביבך יושבים הרבה צדיקים חכמים ממני, שיכולים לדון אתך על הכול, לבד מחיי אל-מוות. ואתה, שבחייך הנייד לא סר מכף ידך מבוקר ועד "פסוקו של יום", בטח מצאת לך חברים אחרים, משחקים לכם מטקות על הענן מעל חוף הצוק, מבלי שאף כדור לא נופל לכם, עלינו....

שוקי – למיטב ידיעתי, בגן עדן אין WI-FI. גם אם יש – חבל שתבזבז את זמנך על קריאת בלוגים שלי. יומולדת שמח לך חבר. שחסר.

 

                             דגניה פינת סביון

הטובים לגולני או לסייבר? האם זאת השאלה? הטובות לטייסים או ללוחמי השייטת? זה כבר מתחמם, וגם על זה אין לי תשובה.

טובי הבנים והבנות – לכולל או לסמינר מהדרין בהתאמה? הלוואי. רק בואו נחכה קצת עד שלא יצטרכו עוד לוחמים בשכונה הזאת...

מיטב בנינו ובנותינו – לא הולכים ומצטיינים על פי שלטי חוצות. הם מספיק טובים בשביל להחליט בכוחות עצמם, על סמך מה שספגו במשפחתם, מה יהיה חלקם בהגשמת חלומות ההורים המייסדים בהקמת האלטנוילנד הפרטית שלנו.

כסף, הגשמה עצמית, תורת ישראל, קיימות כדור הארץ, ציונות מעשית, אהבה ונתינה. כל טוב.ה והכיוון שבחרו בו. מנוער הגבעות ועד למגוייסי פאלו אלטו, מתלמידי ישיבת חברון לבוגרי בית ספר רימון למוסיקה, מאוספי הפלסטיק בחופי ארצנו, לכורמים ברינה בחוות הבודדים במצפה רמון. הטובים ליקב? למה לא...

אני מגיע מבית ציוני. כמעט כמו הרצל. בורגני. עירוני. רציני. רק בלי הזקן. בהסתכלות על המורשת שהצלחתי להעביר לילדים – הרצל לא ממש היה גאה בי. חצי מהן בכלל בחו"ל, הן מחפשות האושר במפעלים זרים, בנסיבות יותר נוחות; מול אתרי גלי ענק לחובבת הגלישה, בלב אימפריית הפיננסים לחובבת הקצב הניו יורקרי, ובסוף לארוחת ששי מגיעות רק שתי בנות. מתוכן אחת או טו טו יוצאת להציל את כדור הארץ במו ידיה עם מקל ותרמיל, והאחרונה שנשארה איתי במפעל הציוני – טוב, אם היא מתחילה לארוז אני מוציא נגדה צו איסור חציית נתב"ג החוצה ללא ליווי הורי להבטחת שובה.

לזוגות צעירים כיום קשה להחליט לאן הטובים הולכים. איפה הכי טובים יצליחו להגשים את חלומותיהם, לגדל שניים או שלושה ילדים, למצוא חניה תוך פחות משלוש הקפות בשכונה, להצליח בקריירה כשהם גם עובדים מהבית, גם מג'נגלים עם הילדים הנכנסים לבידוד מטורלל כל שני וחמישי, מאפסנים את התינוק המנוזל אצל הסבתא בכדי להספיק להגיע לאימון פילטיס ולשמור על גזרה טובה, שלאחריו תבוצע העברת מקל במרוץ השליחים המתיש הזה, והסטארטאפיסט המשפחתי יצליח לצאת לריצת לילה על טיילת תל ברוך עד נמל תל אביב, לשמור על השפיות ולראות את האורות המנצנצים של העיר ללא הפסקה אליה הוא לא יצא לבלות מאז פעם.

היה זה כשהחליטו כי עדיף לשתות כוס יין על הספה מלהיכנס לסחרחורת בייביסיטר, פקקים, חניה, רעש שלא מאפשר ללחוש עד כמה אוהבים, מנה שלא מצדיקה את מחירה, דפיקה ממש לא קלה בכנף במגרש החניה, עומס באיילון בגלל משהו, להקפיץ הביתה את הסבתא התורנית שהתנדבה להחליף את השמרטפית המבריזה ברגע האחרון, ולראות בסוף הערב את השלט "הטובים לסייבר"...

הטובים? אולי שילכו לקיבוץ. זה ציוני, זה יכול להיות גם משולב עם מסורת אם מתעקשים על כיפה וחבר דמיוני בשמים, לילדים זאת קייטנה מתמשכת, להורים זה נח, ביחוד אם הם עובדים מהבית – זה בוננזה. לא חייבים להזיז את האוטו וחניה יש בקיבוץ בשפע. הקיבוצים מזמן הופרטו. אפשר להיות גם שיוויוניים במגורים וגם לצבור אופציות בעבודה.

שילוב של דגניה עם כפר שמריהו או סביון.

הטובים ל"דגניה" החדשה, אבל שבבקשה - שיהיה גם קרוב אלינו כי אחרת זה לא טוב לסבא ולסבתא...

 

                חמש עד שבע הן השעות של סקס חופשי

פצצה. רק הצרפתים יכולים לתת תואר כזה מדויק למערכת יחסים מקבילה. לא מאהבת, לא פילגש, לא בגידה ובטח שלא אירוע המסכן את חיי המשפחה. חמש עד שבע, פעמיים בשבוע. עצירת ריענון קצרה בדרך מהמשרד הביתה; פסק זמן אינטימי לגיוון החיים. אופס, עצירה, להתראות בפעם הבאה, וממשיכים הלאה.

לא משהו מורכב, עמוס רגשות, שיחות שקטות מהרכב הרבה אחרי שהגעת ליעד, הקשבה של מבוגר אחראי למי שעדיין לא מצאה את אהבת חייה, קשר זמני אבל נח, זוגיות שתחזיק מעמד לנצח אם לא יקרה משהו רע לאחד הצדדים, כמו אירוע לבבי קטלני בהפסקת המנוחה דרך הביתה, או יותר גרוע - שהאישה החוקית תאבד את הסבלנות ותפוצץ את הסידור הדו שבועי הזה.

במקור זה נשמע כך - Cinq a sept sont les horair du sex libre. עבור החברים שלי ממגמה ראלית-פיזיקאלית שלא למדו בתיכון צרפתית אלא ערבית, הפירוש המילולי של תפיסת העולם היא: חמש עד שבע הן השעות של סקס חופשי.

הצרפתים, ואחריהם עוד הרבה אומות, המציאו את שסתום שחרור הלחצים המשפחתי הכי יעיל שיש. הוא משחרר, הוא דיסקרטי, הוא גם דו-כיווני, כלומר – מי שחושב שרק גברים בוגדים, בטח נשוי לאישה מתוחכמת יותר ממנו. צרפת, אומה שלנשיא שלה יש בת מחוץ לחיי הנישואין מזוגיות מקבילה, לאחרים הייתה מאהבת במשרה מלאה, ושאר הנשיאים סגרו את דיוני הממשלה לפני השעה חמש בערב, כי לכל אחד בקבינט היו התחייבויות נוספות. בוושינגטון התפרסם כי הנשיא קלינטון היה משלב תחנת ריענון בדרך כשיצא מהבית הלבן לריצת בוקר. חשוב לפוליטיקאים נשואים לשמור על כושר.

ה"בין חמש לשבע" הזה לא באמת חייב להיות פונקט בחמש. יש מי שנוח להם להיפגש בשעות הבוקר, בדרך לעבודה. אחרים יוצאים להפסקת צהרים ארוכה בתעריף מוזל במלונות ה"DAY USE" המפוזרים בלב העיר ובמושבים בין החממות, בריכת הדגים והמטעים לצימרים המפונפנים המחליפים זוגות כל שלוש שעות במשך היום.

בשעה שרובנו כבר נכנסים להתכרבלות על הכורסא מול רצף החדשות מ"ערב טוב ישראל" בחמש בערב ועד תשע וחצי בערב כשעוברים לעולמות הראליטי המשמימים – יש אחרים שעושים חדשות. עושים חיים. חיים ככל שניתן. לפחות עד שיתפסו אותם...