כולנו עות'מנים!

זוג תיירים ישראליים חווים עכשיו את ה"אקספרס של חצות" הכי מיותר עבורם. זוג צלמים נלהבים מדי, כנראה יותר מדי, יושבים עכשיו בכלא הטורקי, מודאגים אם לא יותר מכך, מחכים לכרטיס "צא מן הכלא" שישלפו להם במו"מ הזוי במשחק המונופול ההזוי של המזרח התיכון.

אנחנו, המבוגרים האחראיים, בוגרי הפגנות הענק ברחבי הממלכה העות'מנית בראשות הסולטן ארדואן, אנו הבנו מזמן – הכי קרוב לאיסטנבול יכול להיות בשדה התעופה שלהם. מחליפים טיסה זולה אחת בקונקשיין זול יותר ליעד אירופאי שאינו טורקי. כאילו מה – לא ברור לכם שהם לא ממש אוהבים אתכם? כמה יכול להיות טעים הרחת לקום שלהם בשוק הטורקי שימשוך אתכם להיכנס לממלכה הזויה שכזאת? חסרים יעדים אטרקטיביים, לא פחות, בעולם ההזוי? למה דווקא בא לכם לאכול במסעדה המשקיפה על הארמון האסור בצילום?

חוק זה חוק גם אם הוא עות'מני, ואם תקבלו עשר שנות מאסר על סלפי אחד מיותר – גם איחוד של גנץ, לפיד ורוה"מ בנט לא יוכלו לשכנע את ארדואן שישחרר את הטרף התורן. כל זה לא קשור לכך שאתם כנראה לא מהצד הפוליטי שלהם. גם ביבי לא ממש הצליח לשחרר את נעמה מהכלא הרוסי בנימוק שהיא רק משתמשת בגראס ולא ברונית סמים בין לאומית. אתם כנראה תהיו סוכני מוסד חסרי מזל שבין ממולאים לשווארמה מצלמים את היעד הבא לפריצה של בחורינו הטובים.

ופולין – יותר טוב לטוס למעצמת האנטישמיות הזאת? מה עוד אתם צריכים, שיתחילו לשרוף שם שוב בתי כנסת עם יהודים? הם בעצמם מפגינים ומניפי כרזות בדומה לצוררים הנאצים יימח שמם ערב ליל הבדולח – למה לטייל בפולין? למה לשלוח לשם משלחות? הבנו. יש שם מחנות ריכוז. NEVER AGAIN. כל תעשיית התיירות מהצד הישראלי פיתחה נרטיב שואתי הקשור בחוויית המסע, עם שרשרת מזון של מדריכים, מורים מלווים, משרדי נסיעות, חברות תעופה שחיו לא רע על חשבון המסעות האלו (לבריאות) ובמקביל תרמו רבות לעם הפולני (שישרפו בכנסיות שלהם כמו ששרפו את הסבים שלנו) - אז כמה ישראלים צריכים להיתקף ברחבי פולין על ידי מגולחי ראש ושונאי ישראל? זה נורא פשוט. לא אוהבים אתכם, גם אם הוצאתם דרכון פורטוגלי. בדור של אפליקציות ומולטימדיה – בואו נתרכז בסגירת פער שנות הקורונה לפני שחוזרים למסעות הצ'ופר לפולין.

אני מצטער לאכזב אתכם. יהודי זה לא מה שכתוב אצלו בפספורט כזה או אחר, אלא מה שצועקים עליו האנטישמים ברחוב. לכו תסבירו בכלא הטורקי שאתם לא ממש ישראלים אלא אנוסים שברחו מפורטוגל ויש לכם גם דרכון (שעלה לכם עשרת אלפים שקלים) שמוכיח זאת. תנסו להוציא אותו בסמטה אפלה בקראקוב כשירדפו אחריכם כמה חוליגנים פולנים צעירים...

דיסקליימר קטן – אני בטוח כי יש טורקים צדיקים, פולנים חסידי אומות העולם ואני עושה הכללות. אבל, כמו שאומרים על עורכי הדין. יש 90 אחוזים מעורכי הדין שמוציאים שם רע לכל העוסקים במלאכה.

טוב – מי בא איתי לטיול אופנועים בהודו?

 

סופ"ש עם גורדון

כשכולם ממהרים לעשות בדיקות PCR בדרך לטעימות אחרונות בלונדון לפני שיאזלו שם המציאות בפרימארק; רגע לפני שהגל הרביעי מפיל את חומות ברלין, בימים בהם הגשם רק מטפטף ועוד לא מציף – הלכנו להשתטח על קברות החלוצים ב"רחם של ההתיישבות העובדת", נסענו לסופ"ש, הכי קרוב לברל כצנלסון, על שפת הכנרת.

מביקור בבתי קברות, באתרי הנצחת הראשונים, משיחות על נפלאות הלילות בחוות העלמות שבחצר כנרת, אתה לא ממש לומד משהו חדש. אתה מקבל פרופורציות. אתה פתאום מבין, מלימודי ההיסטוריה – איזה הצלחה היסטרית הוא החד-קרן הציוני של הרצל, ויצמן והחבר'ה מהעלייה השנייה שאז הצטלמו להם יפה על מדרגות הצריף באום ג'וני, רגע לפני שהבדואים יארבו להם בדרך לשדוד את פרדתם האחרונה. החיים או הפרדה? זאת הייתה השאלה עקובת הדם של שודדי הדרכים.

תנועה הזויה של עשרות אידיאליסטים שבקושי הבינו מה האידיאל עליו הם נלחמים מול היתושים. צעירים, שבעיקר רעבו, למדו לחרוש ישר, סבלו מאהבות נכזבות ולפעמים אובדניות, ובסוף גם הפסידו את כל הכספים שקיבלו מההורים ברוסיה ל "טיול הגדול" אחרי הגימנסיה, לארץ ישראל; אירוע ביניים אופנתי בתחילת המאה הקודמת, לפני שיסעו ללמוד משהו רציני בווינה או בפריס – והופה, הם מקימים חוות פועלים על שפת הכנרת ומתאהבים במשוררת.

המצבות שבכנרת לא רק שרות את רחל ונעמי. זהו סיפור אידאולוגי, מלחמות על דמות החלוץ, דמות העם היהודי הבונה בית לאומי בארץ ישראל במשפט העמים. אגב, כל הזכויות על המשפט האחרון ללורד בלפור, פרופסור ויצמן, לורד רוטשילד ולחברי אהוד מנור. לא הפזמונאי. הפרופסור. (11) Udi Manor | Facebook

ואנחנו, רק מקבלים קנה מידה – על מסע שהחל עם כמה מאות פועלי כפיים, אלפי גליציאנרים צעירים שלא ידעו להחזיק מעדר בידם, ועשרות נערות חמד אשר שובצו לעבודות מטבח, ונאבקו על זכות החליבה ברפת. עוד מקצוע שוביניסטי שנמוג, רק בגלל שהחולבת העברייה הראשונה התעוררה כל בוקר שעה לפני החלבן הגברתן שהופתע מאוד למצוא ברפת את הפרה הציונית הראשונה והיחידה, מרוקנת עטינים...

אז איפה אנחנו, שהתחלנו ממש מאפס, ואיפה שאר השכנים שלנו. כמה חרא ללא הגבלה אכלו החבר'ה של גורדון, וכמה קשה לנו היום למצוא שולחן פנוי במסעדת סטייקים עסיסיים ברמת הגולן בסופ"ש. נכון, גם במסעדות דאון טאון שכם הכול מלא לאחרונה, אבל WOLT לא עושים משם משלוחים.

לאורך כל הסופ"ש, הבנתי שבעשור בו מלחמת הקיום העיקרית פה היא פריצת דרך גישה לנחל האסי דרך מדשאות קיבוץ ניר דוד, הבנתי כי אנחנו ניצחנו. טנק האויב האחרון שהיה שם, עומד כאנדרטה בחצר דגניה. המלחמות על האסי, ולהבדיל על דמות החברה בעיר טבריה – אותן כנראה נשרוד ונתחזק. כי בעמק הירדן יש אנשים נהדרים. הגורדונים, בני הקיבוץ והעיר, רון קובי ראש העיר לשעבר ולעתיד של טבריה, והרבנים ששולחים בערב ילדים שיזרקו אבנים על מכוניתו, כולנו ביחד נשכשך רגלינו בכנרת הגואה ומתמלאת במים איכותיים.

אז רגע לפני שהגשם יתחזק, הבוץ יעמיק (גם ככה דשדשתי בשבת בבוץ יותר מכל ילד תל אביבי ממוצע בעונה שלמה) ויהיה קריר בערב – עזבו את הטיסות למכירות הכריסטמס בלב גל הקורונה . בואו לשבת עם ברל, רחל, נעמי והורוביץ מול הכנרת.

קרדיט לצילום – מחד ל א.ד.גורדון ממציא העבודה,

ומאידך, למכינת הורים "לשתף עצמנו" שפתרו לי את הבעיה מה לעשות אחרי שמפסיקים לעבוד,

פשוט לשתף עצמנו בבניין העם וארץ-ישראל...

 

שעת סיפור

כשאתם קובעים איתי פגישה, אין צורך שתגיעו רבע שעה קודם או רבע שעה אחר כך. איתי אתם יכולים להיות בטוחים שכשתגיעו , אני אהיה שם.

בלי איחור אקדמאי, בלי טריקים של כבוד, בלי שטיקים של בכירות, ללא התחשבות במספר האישי או באחוזי הנכות. אני מגיע כפי שדיברנו לפני מספר ימים. בשעה היעודה. בזמן.

הרי לא השתנה משהו. לא הודעת לי שיש לך קביים או ששללו לך את רשיון הנהיגה. אין השבוע סגר ולא ראיתי בשכונה חיילים בריטים במחסומים. הפגישה יכלה להתקיים בזמן, אילו רק היינו מגיעים.

פרט שולי.

אתם מכירים את אלו שמתקשרים מהדרך ומעדכנים אותך על פקק באיילון. מספרים על הפגנת מגדלי האבוקדו בצומת הרצליה, פתאום הם צריכים לשירותים, היה להם חור בבטן שחייב אותם להפסקת רענון בלתי מתוכננת, משתפים אותך כי הבת שלהם השאירה את הרכב ללא דלק והם חייבים עכשיו לתדלק, עכשיו הם הבינו שהם לא ממש יכולים להיכנס עם הרכב לתוך בית הקפה, וצריך גם למצוא חניה; רגע, אתה בטוח שקבענו את הפגישה להיום? תגיד, אם אמרת לי להגיע לארקפה בקניון רמת אביב, למה אתה בארקפה במרכז שוסטר? לא תאמין איך הווייז הזה מצליח להכניס אותי לכל פקק בדרך; בעצם, מה הבעיה לעשות את זה בזום?

וואלה, הלוואי שהייתם יצירתיים בשיחה אחר כך, על החיים, כפי שאתם ממציאים סיפורים עלובים בחמש הדקות הראשונה של הפגישה. שעת הסיפור של המאחר המצוי.

כוסאמק כל המאחרים האלה.

 

טיסה בפוך

היה קר. 14 שעות בהקפאה. הכלכל שלנו בטיסה החליט שהוא ימגר את וירוס הקורונה על ידי הקפאת כל הנוסעים. לא עזרו כל הבקשות, הוא בשלו. בורר הטמפרטורות באחריותו – והוא הקובע.

אצלו בקבינה – רק פינגווינים ייהנו.

אחרי שבועיים בפלורידה החמימה, נהנים מחופים אין סופיים, צל הדקלים וכיף המרגריטה הקפואה – מדינה שלמה בהכחשת קורונה וזרימה עם החיים הנעימים; אז בדרך חזרה, כשכולנו עם מסיכות ומאושרי PCR תעופתי, הכלכל מעדיף להקפיא אותנו.

לא הבנתי אם זה הרוב הרפובליקני, אווירת פארקי דיסני, החופים הנקיים או כבישי האגרה הרחבים שלא מפסיקים לחייב אותך על כל קטע-דרך, דולר ועוד דולר; המאכלים השמנוניים והרבה מסעדות כשרות, עברית מכל כיוון, ומעט מאוד אנשים שהולכים עם מסיכות במרחבים סגורים.

זה לא זלזול. יש מודעות. כל המוכרים בחנויות עם מסיכות. זה החוק. אבל האוכלוסייה, שלא ממש רצה להתחסן שם, מסתובבת בלי מסיכות. הם כנראה יודעים משהו שאני לא מכיר, כי בפועל אין שם משמעותית יותר חולים מאשר אצלנו.

מיאמי בחורף. מקום אליו נוהרים בחורף כל מי שיכול. מאחוזות הצפון הקרות בקנדה, מהדירות הקפואות של ברוקלין, מארצות הקור אל המקום בו השמש אינה שוקעת, אלא אחרי ששתיתם כמה כוסות קוקטייל מול שקיעה ראויה על רקע מוזיקת ג'אז הולמת. עולים על האוטו במנהטן ואחרי 17 שעות נהיגה רצופות, אתה בדירת החורף שלך על הביץ. בעצם לא ממש בעיר מיאמי, אלא באוונטורה, המיאמי של הישראלים. המקום בו משחקים מטקות על החוף, ממש כמו תל אביב. אגב, המהדרין מגיעים גם עם הקרוואן הנגרר, והגמלאים החכמים יותר קנו לעצמם אוטובוס בצורת בית נייד בו יעבירו בנעימים את החודשים הקרובים בפלורידה.

דצמבר, רגע לפני מתנות הכריסטמס, מיאמי מתלבשת למסיבות האמנות. טיסת החאג' של דוגמניות-העל וציידות החתנים, המכה של הגלריות, MIAMI ART לבעלי פנקסי הצ'קים ואספני האמנות, תערוכות ענק של אמנות מודרנית המתאימה יותר לקירות משרדי סקטור הפיננסים והקיטש, במעצמה הכי חזקה בעולם, עם הכי חוסר טעם באמנות. נכון, זה רק עניין של טעם...

ונחזור לטיסה הקרירה (בחיי שלא באל על, עוד טעות שעשיתי וחבריי הקברניטים לא סולחים לי על זה) בה קבלנו כרית אוויר להניח את הראש ודף צמרי כשמיכה, רק שהוא היה בגודל 5A - כך שאחרי שהבנתי שבטיסה הזאת לא אמות מקורונה אלא בקור, נשבעתי שבטיסה הבאה אדחוף למזוודת הטרולי שמיכת פוך וכרית אמיתית. אם לדייל יהיו בעיות עם השמיכה אגיד לו שזה מיגון אישי נגד הקורונה.