סבא שלי מת מבושה. הסבא שלי מת סתם ויכול היה להיות לי לסבא עוד הרבה שנים, אילו רק היה מרים את קולו בקופת החולים , ועומד על שלו שיאשפזו אותו קודם לכן. הוא מת בגיל ששים ואחת. מעולם לא התלונן וכשחש ברע, הלך לרופא המשפחה שלו, שבשנות הששים לא ממש היה יכול לחזות באמצעים הדלים של קופת החולים הסוציאליסטית של חיפה, כי באמצע הלילה יתמוטט סבא בשירותים.
סבתא, האישה החזקה ששרדה פרעות באוקרינה כנערה צעירה, עלתה בעצמה בשנות העשרים לפלשתינה. השתדרגה מדירת חדר שורצת חולדות בעיר התחתית לדירת שלושה חדרים במרומי הכרמל. נו, אז יש לסבא קצת לחץ בחזה, באמת, לא צריך לעשות מזה עניין...
אבל גם סבתא אסתר הגדולה נבהלה, והזעיקה אמבולנס. באותם הימים , אמבולנס לא היה מגיע לכל דיכפין כמו היום, ובטח שלא היו פראמדיקים רכובי קטנועים של עמותות רפואיות המגיעים מיידית. מד"א לא הסכימו לשלוח לסבא שלי אמבולנס בלי אישור רופא. הרופא שלו לצערנו היה בעצמו חולה לב והודיע כי לא יוכל להגיע ולטפס לקומה השלישית שם גר הסבא שלי. אז בין רופא מוגבל לאמבולנס מקורקע – סבא שלי לאט לאט נפרד מאתנו. בסוף סבתא החליטה לעשות מעשה והזמינה מונית. לדעתי זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות בחייה שהזמינה מונית לעצמה.
האיש הטוב הזה, שבחיים לא שמעו אותו צועק בפומבי, מת בגלל הצניעות. כאב לו והוא התבייש לעמוד על שלו מול הסטנדרטים של סבתא ומול העולם. הוא שכב בחדר מיון, מחכה שרופא יבדוק אותו. השעות עברו והוא ביקש מסבתא ללכת הביתה ולישון במיטתה. לבדו, בחדר מיון עמוס, עבר כנראה אירוע לב שני קטלני. בבוקר הודיעו לסבתא שאפרים נפטר.
סבא היה מפנק אותי ככל שניתן היה, כל עוד סבתא לא הייתה לידו. כי אז, הקוזקית הזאת הייתה גוערת בכל מי שהפר את המשמעת הסטניליסטית אותה הנחילה בקולחוז שהקימה במרומי רחוב גאולה 28 בחיפה. אותה סבתא שחייבת לי עד היום פיצוי על גזלת החוויה המינית הראשונה שלי שאולי נגיע אליה מאוחר יותר, כי הסיפור הוא על סבא אפרים.
הכרתי אותו בעיקר על פי הסיפורים המשפחתיים על סבא אפרים, האיש הטוב. אני יודע שזאת המחמאה הכי נוראית שאפשר לתת למישהו – איש טוב, אבל כנראה שהוא באמת היה כזה. חלוץ אורבני, מבוני חיפה המודרנית, ממייסדי רכבת ישראל, איש של קטרים ורכבות שלימים היה מנהל סדנאות הרכבת בחיפה, אשר אחרי מותו נקראים עד היום כ"סדנאות אפרים".
כשאני מסתכל היום על תמונותיו, גבר בגיל ששים וקצת, בבגדי שבת, אני לא מצליח להאמין כי כיום אני יותר מבוגר מהסבא שבתמונה. כשאני שמסתובב עם ג'ינס וטי-שירט, אני נראה הרבה יותר צעיר ממנו. הסבתא שלי, שעומדת מצידו השני של הנכד הצנחן שבתמונה, לא נראית כמו נשים בנות 60 היום מרמת אביב. לא בגלל שלא הייתה בצעירותה אישה יפה. ככה כנראה נראו כולן בחיפה, לבד מאלו שעברו לגור בתל אביב....
סבא שלי הסתפק במועט. באמת. לא זוכר אותו עם חליפות או עניבה, יין לא עלה על שולחנם ואת עיקר שכרו הוציא על חינוך שלושת ילדיו. רכב בטח שלא היה לו, והפינוק היחיד שאני זוכר הוא שהם קנו מנוי לעיתון "דבר" והיו מקבלים אותו כל בוקר לסל קש אותו שלשלו על חבל ממרומי קומת מגוריהם השלישית. טכס גלילת הסל למרפסת היה אירוע ההשכמה בדירה ואחריה דיון פוליטי קצר עם סבתא על עתידם הלוט בערפל של קרובי משפחתם שהשאירו אי שם ברוסיה הקומוניסטית. מה יהיה?
סבא שלי אהב אותי. נכד בכור שהעדיף בכל חופש גדול לנסוע ברכבת לחיפה ולבלות אתו בבריכת בת גלים או בחוף השקט על שפת הים. עד היום אני זוכר את ריח האוויר המלוח במלתחות החוף השקט. ריח של ים מהול בקירות בלוק חשוף. חופש. סבא מחזיק את כף ידי ועוד מעט גם קרטיב קרח שהיה קונה לי בדרכנו לתחנת האוטובוס שתעלה אותנו לכרמל בסוף עוד יום עמוס חוויות על חוף הים.
אני זוכר שכילד צעיר, קצת לפני הבר מצווה, נסעתי כמדי שנה לחיפה בחופש הגדול. סבא עבד, וסבתא הייתה בענייני בישולים ובני הדודים שלי לא התפנו לשחק איתי, כך שנהגתי לשבת בחדר המדרגות במבואה, קצת לפני הכניסה לגג, מעל לכניסה לקומה העליונה, ולקרוא ספר. כבר אז הייתי תולעת ספרים. לפתע, הייתה לי אורחת. בת השכנים, קצת יותר מבוגרת ממני, והרבה יותר בוגרת ממני.
לשכנה הצעירה והשובבה היו תוכניות אחרות לאותו בוקר מעניין, ובטח שלא לקרוא איתי ספר. היא לקחה אותי לגג לפינה נסתרת וניסתה ללמד אותי משחק חברתי מז'אנר הרופא והחולה או הרופאה והחולה, אתם יודעים, מישהו אחד מוריד את התחתונים והשני עושה לו אבחון בלי מטוש, אבל עם הרבה סקרנות, כי באמת לא היה לי מושג מה עובר לה בראש.
אני ממש לא מצליח לזכור איך קראו לה, לעומת זאת אני זוכר היטב כי הייתה מפותחת לגילה והייתה לה כבר חזייה. לא אשכח איך פתאום הסבתא שלי צצה כאילו משום מקום וניערה אותה ממני באמצע בדיקה רפואית חשובה שיכלה להציל אותי מ – נו, אתם יודעים ממה.
הסבתא שלי הוציאה נגדה מיידית צו איסור מגע איתי עד הודעה חדשה, ושיגרה אותה בחזרה להוריה. אותי אספה בחיבוק עם ריח של סבתות, עם ניחוח סבון כלים המעורב בבושם לא ברור, הרבה לפני המצאת ה"נקה 7" כנראה.
זאת הייתה הסבתא שלי. אלמנה בגיל צעיר יחסית בהמשך חייה, עם ארבעה בעלים חלופיים, גם הם לא שרדו אותה. אני בטוח שסבא בטח לא היה מתנגד ליחסיי עם השכנה הצעירה שיכלה להעניק לי את סוג של חוויה חיפאית מינית בתולית ראשונה...
