יום שישי, 7 באוקטובר 2022

געגועים לפט פונג

 


האמת, הפעם האחרונה בה ביקרתי בסמטאות פט פונג, בנגקוק הייתה בסוף שנות השמונים במאה הקודמת. איזה שלושים שנה ויותר. אירוע ביזארי, תיירותי, ממש מיותר – ועדיין מהווה , עד לאחרונה, אטרקציה לכל מי שמזדמן במקום הכי נמוך בבנגקוק. היום, כשכבר אין תיירים בתאילנד – מעניין ממה הן מתפרנסות, כל הנערות, נשים, פתייניות ואדישות, ליידי בויס, מוזגים, סרסורים, סוחרי השעונים המזויפים ורוכלי הגופיות המעוצבות שנמכרו במאה באט כל אחת.

לא מאמין שיש בתאילנד מדיניות סעד, וכל מי שאבדה פרנסתו בערים העמוסות התקפל לחזר להורים, בכפרים החקלאיים, בשדות האורז היפים אי שם בהרים , הרחק מהעיר היקרה.

תאילנד, ארץ החיוכים והמסאז'ים. ארץ החופים היפים, והשווקים הצבעוניים, מחוז הפרישה המועדף על גברים אירופאים שמנמנים, חובבי בירה ומין, דוחים, שמנצלים את הפנסיה התקציבית האירופאית שלהם "לתמוך" באוכלוסיות חלשות אך יפות וחייכניות, גברים שבחרו להעביר את פרק הפנסיה שלהם בארץ הבירה הזולה והסקס הזמין, כל ערב מחדש, הרחק מהליידי או הפראו המקורית שמאסה בהם ובכרס הענקית שלהם.


אי שם, בשנים שאסור היה לנו לטוס בשמי עירק וכל מי שחפץ להגיע למזרח הרחוק, בתחילת שנות השמונים אי שם במאה הקודמת, (אני לא מאין שאני כותב את זה) בימים שהתפרנסתי בעבודה במדינות הנודלס והשרימפס הכי טעימים שיש - כל טיסה מזרחה התחילה בטיסה מערבה להצטרף באירופה לטיסת פאן אם 001 שהקיפה את כדור הארץ מערבה, כל הדרך עם נחיתות ביניים רבות. כמו ג'ול וורן, אחרי יומיים של טיסות הייתי נוחת ביעד, עייף, גב תפוס, ורק רוצה להגיע למלון לישון אופקי כמה שעות.

נקודת האור היחידה בעבודה המרוחקת הזאת הייתה תחנת ביניים שלפעמים בגלל אילוצי לוח זמנים של חברת התעופה – היה צריך להישאר ללינת לילה בבנגקוק. העיר ללא הפסקה, הרבה לפני שבנו שם את הרכבת המהירה בעיר, כשהכבישים היו בעצם פקק אחד הזוחל כל היממה. שדה התעופה הסמוך היה רק סמוך, אבל נדרשו למעלה משלוש שעות לפעמים לקרטע במונית בכדי להגיע לטיסה בזמן.

את השעות היקרות בעיר האורות והנודלס נהגתי לנצל ביעילות. למעבר בין השכונות ומוקדי הבילוי בעיר הייתי שוכר אופנוען מקומי, כשאני במושב האחורי מתפלל לבודהה שנצליח לעבור בשלום בחריצים הצרים בין נתיבי המכוניות העומדות תקועות בפקק האינסופי של בנגקוק. כך, כשהחברים שלי בארץ מחפשים את עבודתם הראשונה אחרי סיום הפקולטה – אני התרוצצתי בסמטאות בנגקוק, טועם את חביתת השרימפס הטובה בעולם שהוגשה בסמטה מול בית התענוגות הכי מושחת של העיר, בורדל תאי מהבודדים בעיר שהסכים לארח פלאנגים, תיירים בשפת התאים, שהתענגו על ה"בודי מסאז'" המסורתי של בנות העיר.

פט פונג, סמטת מועדוני הסקס לתיירים שישבו ונעצו מבטים בבחורה עייפה הפולטת מספר כדורי פינג פונג מהווגינה שלה לתוך סל מטרה במרחק מספר מטרים. יו, כמה מקסים.... ממש מגרה, אבל לא פחות מהמספר הבא שעלה על הבמה, זוג מקומי שבמספר צעדי ריקוד והתערטלות, השתרע על מיטה מאולתרת במרכז הבמה ועשו את מה שכולם עושים, רק בלי קהל יפנים עם מצלמות וצחקוקי התפעלות.

פעם אחת נגררתי להיכנס למופע שכזה, פעם אחת יותר מדי. כגבר המופיע בודד למופע, מיד נצמדה אלי מארחת מקומית, באמת נחמדה, לא יוזמת כלום, רק נמצאת לידי ומחכה להבין מה אני רוצה. מבירה ועד בירית, מליטוף ועד טפטוף – כשהכול בחיוך תאי והבנה, כמו במקרה שלי, שבאתי רק להציץ, ולהיפגע מהנעשה על הבמה. כאילו נעלבתי בשם העליבות. נפגעתי במקום החלשות, לא הבנתי איך גברים יכולים לנצל אומללות ועוני, והשלמתי עם זה, כי כך דרכו של עולם, כשהעושר הגמלאי נפגש עם החיוך הצעיר.

מחוץ למועדונים במרכז הסמטה יש שורה ארוכה של דוכנים. חולצות מעוצבות, ג'ינסים של מיטב המותגים, חגורות, ארנקים, פסלונים, טקסטיל לבית, מזוודות, עטים נובעים דמויי מון בלן היוקרתי, והמון שעונים "כאילו" אורגינל. רולקסים, אומגות ואחרים, ממש זהים למקור, רק במחירים של כמה עשרות שקלים.

כך הייתי חוזר מכל נסיעת עבודה עם מזוודה מלאה במיטב האופנה הכאילו עכשווית ויוקרתית, שלא הייתה מחזיקה מעמד יותר ממספר כביסות....


תאילנד הייתה בארבעים השנים האחרונות מרכז תיירות עולמי. מוקד עליה לרגל של אלפי ישראלים לאורך כל השנה. ממסיבות הפול מון באיים ועד המועדונים הפרועים בעיר הנופש פאטיה. אחרי סיום עבודתי באזור, המשכתי לבקר את המדינות באזור. מיאנמר שלפני המהפיכות, קמבודיה, משולש הזהב. ותמיד עם עצירה למספר לילות בארץ החיוך הבלתי נגמר, שתמיד, אבל תמיד, הייתי חוזר משם עם עוד חליפה בצבע בלתי אפשרי, שרק אלוהים יודע איך חשבתי לצאת מהבית לאירוע בתל אביב בחליפה מלאה בצבע כתום...

למאורות הסקס בבנגקוק לא חזרתי. לשווקים – בכיף. תמיד שבתי ארצה עם לפחות עשר חולצות מהדוכנים. חלק מהזכרונות שלי מבנגקוק עדיין מונחים עד היום על המדף בארון החולצות שלי. קניתי אותם אז, למרות שהיה לי ברור כי מדובר בתת-איכות, ובטח הפרה של זכויות יוצרים של בעלי סמל הפולו ראלף לורן וקרוקודיל הלה קוסט המפורסם שבבנגקוק מוטבע על כל פריט לבוש הנמכר במאה באט...

בעידן הקורונה, כשטיסות ישירות לבנגקוק כבר לא בנמצא; כשהשלטונות שם עדיין לא מכניסים תיירים מחשש לנגיף, אני מוצא עצמי מדפדף באלבומי התמונות שלי, מחופי הטורקיז והקוקוס, בבריכות המלונות בחוף פטונג שבפוקט, במקדשי הבודהה בואך קו סומוי, בפסטיבל הטבעונות בעיר פוקט אליו נקלענו בטעות כשהנזירים מסגפים את גופם בחרבות ופגיונות מול עיננו, ומתגעגעים לריחות, לשווקים, לעגלות מרקי הנודלס בארבעים באט לקערה שמשביעה אותנו ליום שלם, למסעדות הפתוחות עם מגשי המטוגנים השונים בצ'אנג מאי שלא זיהינו כי בסוף התברר כי אלו היו תיקנים BBQ, לוויכוח עם הרוכלים בשוק הלילה של הו אהין שלא מדברים מילה באנגלית אך מתעקשים על חצי דולר במו"מ ארוך בעזרת מקלדת המחשבון כיס שלהם.

אך בעיקר, מודה על האמת – חסרה לי האווירה המושחתת של רובעי הברים, כמו הפט פונג, כשהבנות קוראות לכל גבר שעובר, HI MISTEL!, הטעות שלהן לא שלי, גם בקריאה וגם במחשבה שאכנס ואשב איתן על הבר, כמו פעם, כשעוד הייתי צעיר, חרמן וסקרן...




צילום: נח דולינסקי

Photo: Noah Dolinsky

www.noahdolinsky.com


אשר רוח בו

 לפעמים אתה מתעורר ליום עמוס בתוכניות, רצף של פגישות, סידורים, תשלומים, דרינק קטן עם חבר, סיבוב הליכה ספורטיבית קטן עד הנמל ובחזרה עם חבר, ולקינוח בערב גם מופע סטנד אפ. אתם יודעים, עוד יום שגרתי ברמת אביב. ואז מגיע טלפון בשמונה בבוקר שהופך לך את הבטן וסדר היום.

לא, אני לא מדבר על אסון, אף אחד לא עשה תאונה, בסך הכול אי הבנה. לא הגענו להסעה שתוביל אותנו לסופ"ש מדהים אליו נרשמנו טלפונית לפני מספר ימים. רצף טיולים מודרכים ביקורים והרצאות, מלון דרכים מפנק ועוד יום של תענוגות שלא יודע למה זה מגיע לנו.

וואלה, מאמי, לא אמרת שזה סופ"ש? היום יום חמישי, לא? סופ"ש זה לא ששי-שבת? פאק! הם באוטובוס בדרך אל האושר, ואני בדרך לעוד יום של שיגרה. חיים דבש, אבל למה לא לשדרג לטיול...

מבט אחד אל היועצת הפרטית שלי, ולא צריך להוסיף מילה. זה חשוב לה. הפקשוש הזה יצבע לנו בתחושה לא טובה את כל הסופ"ש, שבעצם מעכשיו אנחנו לא מתוכננים לעשות בו דבר.

יאדה יאדה יאדה, כמה טלפונים והודעות התנצלויות בוואטסאפ, אריזת תיק מלון חפוזה, ונהיגה קצת מהירה באוטו ליירט את האוטובוס , החברים, הסופ"ש הכאילו אבוד – והופה, מחיאות הכפיים שקיבלו אותנו כשעלינו לאוטובוס באיחור של 3 שעות, היו שוות הכול.

כל הפגישות, פרלמנט החברים האהובים, קבלן השיפוצים ומאמן הכושר, כולם נדחו ליום ראשון. עכשיו אפשר לשתף בחוויה מרגשת שחווינו, חיבור של עתיד ועבר, עם הרבה ציונות מהלב, בנגב.

בסוף היום, שמעתי הרצאה של מדליק המשואה הבאה בהר הרצל לטעמי. מנהל מכינה קדם צבאית ייחודית לנוער בהוסטל הנמצא במצפה רמון. מוסד חינוכי לנערים עם עבר פלילי, שרוצים להתגייס לצה"ל למרות מצבם, עם עשרות התיקים הפליליים הפתוחים נגדם, והרקע שלהם מחבורות הרחוב במקומות הכי נמוכים של החברה הישראלית. פסולי גיוס לכאורה, שאם יתקבלו למכינה הזאת, ימחלו להם על עברם, צה"ל ירוויח עוד לוחמים קרביים, החברה הישראלית לא תינזק מעוד פשעים, רק בשוק הסמים יהיו חסרים כמה סוחרים....

25 מתוך אלפיים. זה אחוז המתקבלים למכינה כל שנה. עשרים וחמישה ילדים לאמהות מאושרות שהמכינה עבורן היא האור בקצה המנהרה, הזדמנות אולי אחרונה להפוך את הלימון לחייל במדים, ובמקום שיסעו לבקר את הילד בכלא אילון, ייסעו לעיר הבה"דים עם צידנית שניצלים בשבתות בהן יישאר בבסיס.


מדובר בנוער ש"מורעל" במהלך המכינה בכל הערכים שכולנו גאים בהם, להיות חלק מחברה איכותית. מכללי התנהגות בקהילה שלא לזרוק פסולת מהחלון למדרכה, ועד להשתתפות בתרגילים צהליים עם הלוחמים הכי מוערכים, מסעות השבעה עם ובלי אלונקות לפסגות הרים, כולל טיפוס מאומץ לטכס מרגש על פסגת המצדה. שנה של טירונות מתמשכת כשהפרס הוא להתקבל לצה"ל ולעבור את הטירונות האמיתית, במסלול ליחידות הכי קרביות בצבא.


למכינה קוראים "אשר רוח בו" ומנהל אותה בפועל איש חינוך, בן מצפה רמון, קצין לוחם לשעבר ואיש עם חזון שמציל כל שנה כעשרים נערים מקריירה מצליחה בעולם הפשע למסלול חלופי מקביל עבורם הילדים, רק ברוח הציונות הישראלית ופיקוד על יחידות קומנדו איכותיות. מושיק וולף, לשמוע ולהתאהב בו. אדם שבמו ידיו מציל נפשות צעירות. נערים שרק נסיבות חייהם האומללים הביאו אותם לעולם הפשע. גנבים, דוקרים, סוחרי סמים עם אמא דומעת בבית, שאחרי המכינה יוכשרו ויהפכו לקציני סיירת עם אמהות גאות. דומעות, אבל מגאווה.

האיש הזה, שהשקיע את חייו בפרויקט, ראוי לטעמי לכל הכבוד והתודה שהחברה שלנו יודעת ויכולה לתת. בואו נתחיל בהדלקת משואה בהר הרצל...

ניגשתי בסוף ההרצאה למושיק, בן למייסדי מצפה רמון, להודות לו. מסתבר שיש לנו מכר משותף. העיר מצפה רמון שם עבדתי עשר שנים בצעירותי והכרתי עוד אחד מאושיות העיר בשם אבי חקלאי שנפטר בתחילת הקורונה ולא יכולתי להיות בלוויה ביחד עם הרבה חבריו מחיל האוויר.

מושיק הכיר את המנוח שהיה חבר טוב של אביו, ואז סיפרתי לו שללוויה של חקלאי נסע נציג שלנו והניח זר על הקבר בשם החברים. "אהה, אז זה אתה מהחברים שלו מהיב"א? ראיתי את הזר שלכם"!

אם הייתי צריך, עוד הוכחה עד כמה אנחנו חברה כל כך קטנה וצפופה. כל ישראל חברים, או לפחות חברים של חברים. מדינה בה בסוף, כולם מכירים את כולם...

המכינה הקדם צבאית של מושיק, "אשר רוח בו", מנוהלת על ידי דירקטוריון מכובד ביותר עם נציגות בכירה של בוגרי כוחות הביטחון ומופעלת רק בעזרת תרומות. עזרה תקציבית מהמדינה – אין. כל חניך עולה בשנה כששים אלף שקלים. בשנה הבאה שמעתי כי יצליחו להכפיל את כמות החניכים, אבל זאת טיפה בים הצרכים, ואפשר כנראה להציל עוד הרבה נערים שמפרפרים בין עולם הפשע והזדמנות אחרונה במערכת הצבאית.

חשיפה ציבורית של המפעל המבורך הזה, רק יכולה לעזור בהשגת תקציב למכינה זאת ואחרות שפועלות בתחומים ואסכולות שונות, מכינות שמצליחות לקחת את ילדינו המוצלחים ומטייבת אותם לטובתם, לטובת ההורים הגאים, צה"ל והחברה כולה.

רקמה אנושית

מחר טסים. דמיינו שאתם מקבלים הודעה שכזאת, מחר אתם מוטסים לארץ אחרת ולא תחזרו לכאן יותר, מה אתם אורזים. מזוודה אחת, עשרים קילו שיכילו את כל עולמכם מעכשיו והלאה. מה אורזים לעזאזל?

תחתונים, גופיות וגרביים. שלוש חולצות ומכנסיים. עוד זוג נעליים ואת המעיל החם תלבשו עליכם. תיק כלי רחצה, ואם צריך גם נרתיק תרופות חיוניות. יופי. מלאנו חצי מזוודה, ועכשיו צריך להתלבט לגבי כל שאר הדברים המקיפים אותנו.

מחשב נייד צריך? מה נעשה עם המצלמה הגדולה והכבדה ששירתה אותנו כל כך יפה? זוג פמוטים שקבלתם בירושה מסבתא? והצילומים המצהיבים של ההורים הממוסגרים לכם בחדר השינה? תפילין לטלית מהבר מצווה? רמקול נייד?

יו, איזה לחץ... מה לוקחים? הרד-דיסק עם כל התמונות המשפחתיות ומסמכי הגיבוי שלכם עם עבודות השורשים של הילדים ועבודת המאסטר שלא השלמתם עדיין?

מחר בבוקר אתם הנתב"ג במשלוח הנבחר האחרון שיוצא לארץ החדשה עליה הוחלט, ואי אפשר להתחמק מזה. כל מי שלא יעלה על הטיסה – כנראה לא ישרוד את התוהו ובוהו שיפרוץ פה בקרוב. מזוודה אחת, מושב אחד בטיסה ונפש אחת שתינצל , אם רק תגמרו כבר לארוז את המזוודה שלכם ולא תעמדו פעורי פה מול הארון, מתקשים במיון.

זאת עדיין לא בחירתה של סופי. כל הילדים יטוסו אתכם. כל אחד עם המזוודה שלו. אז יאללה, סיימו לארוז בבקשה.

נורא לא? החיים שלנו לא באמת נארזים בקובץ ZIP. בסוף צריכים להחליט מה נכנס למזוודה, ומה נשאר מאחור, לעד. מסתבר כי הרבה עולים חדשים שהגיעו לישראל במצב מאוד דומה – הביאו עמם גם בגד המייצג את הזיכרונות שלהם מבית אימא. שמלת כלה, בגד תפילה, גלביה רקומה, בגדים עם סיפור משפחתי שיעבור לדור הבא.


בתערוכה מרשימה שראיתי במוזיאון לתולדות הפלישתים באשדוד, הוצגו חמש עבודות מרשימות של אמנית (אפרת דגני) ששזרה מספר בגדים ליצירות אמנות טקסטיל, של זיכרונות, מסרים של בית ותחושות של פעם. רקמה אנושית. פריטים שאספה אצל רוכלי שווקי עתיקות ברחבי העולם ובשוק הפשפשים של יפו, חליפות, טליתות, עליונית ובגדי שבת צבעוניים מרשימים שהקהל מוזמן גם לגעת, להפנים את תחושת המעבר של חפצים נבחרים. מזכרות לבוש מעולם ישן של רקמות ועבודת יד שפג ונמוג לעולם הדיגיטאלי העכשווי. כל אומן בחר בתערוכה את המעברים בשפה שלו. פיסול, תכשיטנות, ומיצגים אחרים. דגני הציגה זאת בבגדים. מקסים ומומלץ לבקר.

אגב, רק שיהיה ברור – אין כל קשר בין פלישתים, פלסטינאים ובטח שלא לתערוכה האומנותית במוזיאון. הפלישתים נעלמו במאה השביעית לספירה, הפלסטינאים לא שייכים לפה, והתערוכה – מקסימה.