לעצור ת'תנועה

 הקטע הבא, נכתב בחצי חיוך, עבור ובלשון של פקחי טיסה, בימים בהם כמות התיירים בנתב"ג עברה את העשרים מיליון , והשמים הפכו להיות צפופים מעודף מטוסים והפתרון היחיד שניתן היה לעשות בכדי להימנע מתאונה, היה, לעצור ת'תנועה האווירית, ולהירגע.

לעצור ת'תנועה...

כשמצב מתחיל להיות עמוס,

כשהמטוסים מתחילים לשדר צפוף,

כשקשה לנעול על הטראק בגלל הצפיפות,

כשאתה מתחיל להחליף בין אותות הקריאה,

ומתחרט שבאת היום לעבודה –

תלחץ על הברקס ותעצור ת'תנועה.

אם כל היוצאים פונים צפונה,

החיילים סוגרים לך את הקיצור,

והירדנים מוגבלים לטוס נמוך –

מומלץ ביותר ללחוץ קלות על הברקס,

ולעצור ת'תנועה.

כשהפקח במגדל משנה מסלול בשימוש,

והטייסים נשמעים לחוצים מהשינוי,

והנכנסים עוברים למצב המתנה –

בטוח שאתה לא צריך עכשיו עוד המראה,

תעצור ת'תנועה.

אם המרחב שלך מלא בנתיבים,

המטוסים שלך מוגבלים,

מרחבי כורע תחת נהלים לא הגיוניים,

ואתה מרגיש שעוד מעט אתה מאבד ת'שליטה –

צלצל לחברים שלך בניקוסיה,

תלחץ על הברקס, ובקש הפוגה.

כי לעצור ת'תנועה –

זאת ממש לא תנועה מגונה...
מוקדש באהבה וגעגוע לכל חברי, פקחי הטיסה במרכז הבקרה הכי גדול במזרח התיכון, אי שם בגליל העליון, שנקרא TLV ACC.לכבוד היה לי להעביר אתכם למעלה מארבעים שנות קסומות של אדרנלין, מתח, חיוכים, ארוחות משמרת טעימות והרבה לילות ללא שינה,אך עם הרבה אקשיין בשמי ארץ זבת חלב, דבש ומטוסים.

לבד

 הקללה הכי גדולה שאפשר להטיל על מישהו. שיישאר לבד. עם עצמו. עם הפחדים והשקט. עם הסיוטים והדממה. שיתעורר בבוקר לבדו, יעביר את היום בפרוצדורות הכרחיות, ויאכל ארוחת ערב עם עצמו לפני שילך לישון. לבד.

במקום בו ישבת לידי כל כך הרבה שנים, יישאר רק זיכרון. בשיחות השקטות שערכנו, ישמע רק קולי. בוויכוחים שלנו בזמן הנהיגה שלי, אף אחד לא יגיד לי, בעדינות של מורה נהיגה ירושלמי, מתי לפנות, ביחוד אחרי שעברנו את הצומת...

ברחבת הריקודים, שם כל כך אהבת לפזז, אני אהיה עם עצמי, חושש לנסות ולהתאים את צעדי עם אחרת, שלעולם לא תבין באמת, למה את ואני היינו כל כך מתואמים, כל אחד עם עצמו ועם אהבת חייו, את ואני.

אסון אקולוגי צפוי ביום בו אכנס לבד למטבח, עם כל הרצון הטוב שלי להוציא קדירת תבשיל מהבילה, בנוסח שיזכיר את מאפה ידייך, מנות מושקעות שלא היו מביישות מסעדה איכותית אירופאית, זכר למורשת ביקורינו הרבים בקולינריות ברחבי ארץ. אש, תימרות עשן, טעם חרוך ופרצוף של אכזבה מהילדות , על עוד ניסיון סרק של אבא עצוב במטבח אותו נטשת בטרם עת.

לבד, הפחד הכי גדול שלי. ממש לא איכפת לי לחיות כמה שנים פחות, אבל רק לא להישאר עם עצמי, לבדי, בדירה הענקית שתהפוך למקום מאוד עצוב, אחרי שאתעורר שם לבדי.

אנחנו הגברים, אלופים בלהסתדר בעצמנו, בלי כל עזרה מהצד שכנגד, לכאורה, הרי נקרוס שבוע אחרי השבעה.

למשל, הארון שלי מלא בגדים, שאת בחרת. המחשב שלי מלא בצילומי שילובי בגדים ללבישה כל יום ולכל אירוע, שאת התאמת, צילמת, קטלגת ושמרת לי בספריות מסודרות במחשב. הבגדים האלה – הרי אין כל סיכוי כי אדע איך לנקות מהם את הכתמים השונים אותם נהגתי לאסוף כל יום ומולם רטנת וקרצפת עם משחות סודיות, להפוך את החולצה האהובה עלי שחזרה הביתה עם כתמי הטחינה, למכובסת יד ראשונה מסופר ומשורר קלמזי.

אהובתי, אלף פעמים לחשתי לך כי חיי אינם חיים, אלא אם את לצידי, וחייכת. זה באמת היה מאהבה עכשיו אני מגלה לך כי גם הפחד הוא שמדרבן אותי כל בוקר מחדש, לדאוג ולפנק כי תאריכי ימים לנצח. לפחות כמה שנים אחרי. שיהיה מישהו שגם יעשה את כל הסידורים האחרונים ההכרחיים אחרי.

עם כל הבטחון העצמי שלי, בעצמי, אני בטוח היום יותר מתמיד כי אין כל סיכוי כי חסרונך לא יורגש. התרגלתי. התפנקתי. למדתי את הצד המתוק של החיים, של השותפות שלנו , גם כשאני מבלה עם חברים ורק מעדכן טלפונית איפה אנחנו מנגבים עכשיו חומוס, אבל מוסיף תמיד – חושב עליך כל הזמן. להביא לך מנה בחמגשית?

ממי, אני לכאורה אלוף בלבד, אבל מת מפחד שאם תעזבי אותי – אמות רגשית. את חושבת שאני מגזים, כי את רואה אותי הרבה פעמים נעדר מהבית. מסתובב בעיר, יושב עם חברים. דעי, שאפילו בערבי הגברים של אוהדי הפועל תל אביב, כשאני עם כמה חברים, את איתי, בשיחה פנימית - מותק, ראיתי איך המגן השמאלי פרץ קדימה ותמך בהתקפה במסירה נהדרת?

חבר'ה, זאת לא השתפכות רגשית מופרזת.

הקורונה, השנים שעוברות אצלנו ביעף והתבונות שרכשנו ממרומי גילנו אחרי חגיגות השישים, מקצינות את התחושות של הפחד. השנה הבנתי – אנחנו לא ממש מפחדים מהמוות או מהמגיפה הקשה אלא בעיקר מתופעות הלוואי, שיפילו אותנו עם צרות רפואיות קשות לאורך זמן או חס וחלילה, נישאר לבד. עם עצמנו, והגעגוע.

מיי פירסט קארי

 

4:2 לטובת אנגליה. גמר גביע העולם בכדורגל, יולי 1966. אצטדיון ומבלי.

אני, ילד בן 13 עומד ומריע לכוכבי נבחרת אנגליה שהכניעו את נבחרת מערב גרמניה עם שלושער מלהיב של ג'ף הרסט, כולל שני שערים מעוררי מחלוקת, האחד האם בכלל עבר את קו השער והשני האם הובקע לפני או אחרי שריקת הסיום....

אבל, למה שוב אני מתחיל בסיום, כשלסיפור הזה יש התחלה מאוד רגועה ושגרתית... זה לא סיפור על כדורגל, למרות שהיו הרבה גולים, זה לא סיפור על טיול בר מיצוה לחו"ל, למרות שעברנו בכל המקומות הנחשבים באירופה, אבא ובן שכמעט לא דיברו עד אז לבד ממשפטי שיגרה של בוא לאכול, עשית שיעורים ולמה החדר שלך לא מסודר. סיפור שכנראה לא היה מתרחש, אם ההורים שלי לא היו מתגרשים שנה לפני הבר מצווה שלי.

זה סיפור על יחסים, על חד הורות, על ילד ביישן, על צילום של מאות שקופיות צבעוניות שאף אחד לא ממש ראה אותן אחרי שחזרנו ארצה, מסע בו דיברנו בעיקר על פילם קודאק עם ASA400 - פאר טכנולוגיית הצילום דאז, זה סיפור של שנות השישים, לפני חמישים שנה...

עוד לפני שהחלו שידורי הטלוויזיה בשחור לבן מרוממה שבירושלים, כשהחו"ל הכי קרוב לנו היו סדרות הוואי 5:0 שקלטנו בקושי מקפריסין עם אנטנה מיוחדת על הגג, שנים לפני שהבורגנים מצפון תל אביב החלו לשלוח את ילדיהם ל"סאמר סקול" באנגליה ללמוד אנגלית אוקספורדית בשלושה שבועות – אבא שלי החליט כי כמתנת בר מיצוה הוא ייקח אותי, ורק אותי, לטיול בבירות אירופה, כשהדובדבן יהיה חודש בלונדון, בדירה שכורה בסמוך להייד פארק, ממנה יצאנו כמעט בכל יום למשחק כדורגל אחר בטורניר אליפות העולם בכדורגל שנערכה באותה השנה בלונדון.

אני, טירון בנושא כדורגל, בקושי התגבשתי בהחלטה האם לאהוד את הפועל תל אביב או הפועל פתח תיקווה, נחום סטלמך או אמציה לבקוביץ. כך הגעתי מבלומפילד ישר לאצטדיון ומבלי, קופץ כמה רמות, למולדת הכדורגל. קודש הקודשים לכל אוהד. את השיניים לפצח את האגוזים שאלוהים ואבי חילקו לי, אגדל בהמשך חיי.

בלונדון התנהג כלונדונר. בלונדון היה לאבא חבר, הארי שמו. כמוהו, איש עסקים מעולם האופנה, ששנא את הלקוחות והעבודה השוטפת והעדיף את מנעמי החיים והנשים. אותו חבר, גרוש ובליין שהתארח בתל אביב בעבר, הבטיח לדאוג לנו בלונדון. לפני כל משחק כדורגל, כדי שלא נאלץ להידחף ברכבת התחתית, היה מגיע אלינו ברכב בנטלי מפואר עם נהג בכובע קסקט ואוסף אותנו בדרך לאצטדיון. שם, חברנו האנגלי היה הולך לשער הכניסה המרכזי, לטריבונה ה-VIP, ואנחנו היינו פונים לשער שלנו, מקומות עמידה אי שם במרומי האצטדיון, בהתאם לתקציב המוגבל שהיה לנו. משם בעיקר חוויתי את המשחק, כי ממש לראות את השחקנים היה לי קשה , בגלל הבריטים הגבוהים שעמדו לפני...

את משחק הגמר עצמו אני לא זוכר. אני היום מבין כי למשחק הגמר אבא שלי השקיע הון וקנה רק עבורי כרטיס ישיבה בטריבונה המרכזית והוא הלך לשער מקומות העמידה. זיכרון מתוק של מחווה אבהי, מהאיש שלא ממש ידע להחצין את שהרגיש, אלא בהתפרצויות כעס ובעיקר בשתיקות ארוכות. המשחק הסתיים בתוצאה 4:2 לאנגליה. החבר הבריטי שלנו הרוויח באותו יום אלפי פאונדים בהימור שלו מחודשים קודמים על הזוכה במונדיאל.

באותו ערב נסענו איתו אחרי המשחק לחגוג במסעדה הודית מפוארת בסוהו, ושם חוויתי את מנות הקארי לראשונה בחיי. מסע טעימות צבעוני מרשים, חדשני ומרתק שהסתיים בנגיסה לא מתוכננת בפלפלון חריף שעצר את נשימתי, מחייב שתיית מספר כוסות מים עד שנרגעתי, דומע, צוחק, מתעטש, ומנסה להחזיר לעצמי את הנשימה וחוש הטעם.

חזרנו ארצה, רגע לפני שהתחילה שנת הלימודים, אבל לא לפני שאבא לקח אותי להכיר את ככר סן מרקו ונסיעה בגונדולה בתעלות ונציה משם חזרנו בהפלגה חווייתית בספינת הדגל של צים, שהחזירה אותנו לנמל חיפה. שייט רומנטי של אב ובן, בשבילי חוויה שנחרטה כחלק מרשימת החוויות אותן שאפתי בהמשך לחוות עם שותפה נשית לצידי, ועבורו אותי סגירת מעגל. חוויה משפחתית איתי במקום עם אשתו שכבר לא תהיה איתו באף גונדולה רומנטית.

באותה השנה, הייתי מלך הכיתה למספר ימים. לחברים הצעירים בצופי דיזינגוף, שבשבת בבוקר היו מגיעים לשכור לשעה קלה סירת משוטים בירקון, סיפרתי על הגונדולות בוונציה. במוצ"ש, בשיפודי הלב הרחב בכרם התימנים, סיפרתי על המסעדה ההודית בסוהו. יותר מהחוויות, אני מתגאה באבי שטרח להתפנות, השקיע מזמנו ובילה איתי בפעם הראשונה והאחרונה חודשיים ביחד. רק שנינו.

בכיתה ח', כשחברים עסוקים בהפסקות בשיחות צפופות על הבנות, על ההיא שממש "נותנת", על סיגריה ראשונה, על מסיבות ששי בתאורה אדומה וריקודי סלאו צמודים על רקע שירים בצרפתית לא מובנת – אני, סנוב קטן מצפון תל אביב, משוויץ להם על לונדון, כדורגל וארוחת קארי.

חברי קראו ודיברו על המונדיאל הזה במהלך ההפסקות בבית הספר. שידורי טלוויזיה ישירים עוד לא היו קיימים, ואני, נפוח מגאווה על אבי, שלקח אותי עד האצטדיון בלונדון. סיפרתי עוד ועוד לכל מי שרק הסכים לשמוע, על חגיגת הבר מצוה שלנו, בלונדון.