יום שבת, 8 באוקטובר 2022

החנות

 מפעלי הלבשה, כך הם קראו לחנות המעילים ברחוב נחלת בנימין. מגוון ז'קטים, מעילי סטודנטים, חליפות צמר ועוד בגדים חמים לבנות ההתיישבות העובדת שהיו באות עם פתק התחייבות של מחסנאי הקיבוץ לחנות, ויוצאות עם שקית ניילון גדולה מלאה במעיל שיחמם אותן בלילות החורף הקשים של כנען.

"החנות" - המפעל המשפחתי אליו הלך אבי כל בוקר, ממשיך את מפעלו של אביו, שלמה היפשר, חייט צמרת שעלה ארצה מפולין עם מחט בכיס וחיוך גדול, שהביא להולדת ארבעת ילדיו ברווחה כלכלית יחסית בתל אביב הקטנה של פעם.

מה שאנו מכירים היום כקניונים, מתחמי מסחר ממוזגים, חניון למטה ובתי קפה למעלה, עוד לא היה אז. את המכונית השאירו בחניון גרוזנברג, את הקפה שתו במאפיית בירנבוים ואת הכפתורים למעיל אפשר היה לבחור בחנות הגלנטריה הסמוכה ברחוב עשיר חנויות אופנה לבדים, כפתורים ואפילו כריך עם נקניק בנקניקי האס שתמיד הוסיפו בצד גם מפית נייר פרגמנט עמוסה בכף חרדל חריף, למייטיבי לסת וטעם.

אחי אלון היטיב לתאר את "החנות" בקטע שתלה על חלון החנות רגע לפני הנעילה, אחרי מותו של אבא. אני מצרף את צילום הנייר המקומט שמצאתי מתגולל בהריסות מפעל האופנה.

 


יאסו לסקי!


 עכשיו לפני שנה, טסתי לסקי אחרון לפני הקורונה.

כלומר – אף אחד לא ממש ידע שזה סקי אחרון, בטח לא ממש הבנתי מה זה הקוביד19, והיו כמה בדיחות על מרק עטלפים סיני הזוי שמתבשל בטעם שפעת עופות/חזירים שבעבר לא ממש הפריעה לנו להנות מהחיים.

בסקי האחרון שלי בסוצ'י, אתר נמוך ובלתי מאתגר ברוסיה, חוויתי את הסקי הכי הזוי שהיה לי – סקי בגשם. ארבעה ימים לא הפסיק שם הגשם או שלג רך בלתי נגמר, כשאני מתלבט בין שעות עמידה בתור הרוסי המעצבן בכניסה לאתר מול מכונות שיקוף המתכות או שאשאר לעוד יום במלון בג'אקוזי הקטנטן מלא נוער ישראלי קולני, מייחלים לקצת שמש.


על פי הסיפורים ששמענו על האתר עוד מהארץ הבנתי שיש שם מסלולים ארוכים, עם נוף יפה. לא מאתגר בכלל, לבד מהגשם כמובן.

אחרי יום מאתגר ומשעמם במלון, עליתי עם חברים ובהזדמנות הראשונה קניתי לכולנו שכמיות ניילון שקופות. מוצר להיט באתר שאפשר לנו לגלוש גם בגשם, מבלי לאסוף עלינו הרבה נוזלים שנספגו בחליפת הסקי. לפני שנה, מי היה מאמין כי את החורף הבא אחריו נבלה בגלישה איטית סביב הבית ברדיוס אלף מטר. מגלשי הסקי שלי טמונים אי שם במעמקי המחסן, מחוסנים ומוכנים להמריא, כשיפתחו שערי שמים, לכל אתר שיסכים לקבל אותי. לו יהי.סקי בשבילי זה חופש של כיף. סקי זאת מהירות. סקי זה מוזיקה קצבית באוזניות ומוזיקה רועשת במועדונים הצפופים שכנראה כבר לא יהיו. סקי זה דוכני אוכל במחכים לנו במלון כל ערב, ים של קלוריות כפיצוי למה ששרפנו כל היום, או כביכול שרפנו עבור כל מי שהעבירו את היום בגלישה מדודה וזהירה בין הברים המדליקים בשולי האתר. סקי זה ממש לא רק סקי. זה מצב רוח. זה אחר צהרים על ספר בלובי מול המדרון המתקרר, והרבה יין חם בניחוח של אח עצים חם. סקי זה גם ריקודים, לצפות בזוג המבוגר שהגיעו כסבא וסבתא עם כל הצאצאים בזמן שההורים נחים בחדר והנכדים משתעשעים עם סבתא בלובי. כן. ככה אנחנו נהיה או טו טו. גיל בו נגשים את אחת מהמטלות האישיות אצלי ברשימת המשאלות – לגלוש עם הנכדה שלי, בסלאלום איטי אך בטוח, כשהיא צועקת לי: סבא – נו כבר, תגלוש מהר יותר....



שמעתי כי רוה"מ יוון יגיע בימים הקרובים לביקור בזק אצל רוה"מ שלנו, ויחתום על הסכם אישור כניסה ליון למחוסנים ישראליים. מעניין. שמעתי על אתר סקי יווני, פרנאסוס שמו, כשעתיים במכונית מאתונה, קצת נמוך, קצת קטן, ללא מלונות סמוכים לאתר – אתר שבנתה חברה אוסטרית לאחרונה. מקווה שעדיין לא מאוחר ואולי נספיק לצעוק יאסו במדרון הסקי היווני עוד לפני הפסח הקרוב.


כעס, עצב וגעגוע - חמש שנים למותה


תמי מתה בוושינגטון 1980 ונקברה בקריית שאול לפני 5 שנים בפברואר 2016. תמי הבינה בגיל חמישים כי אין לה טעם להמשיך לחיות. אחרי שירד לה האסימון שאהבת חייה, בעלה השני, כבר לא אוהב רק אותה, ויותר נורא, הבן האהוב שלה ניתק איתה את הקשר לתמיד בכעס נוראי בביקור בזק שערך בארה"ב בטיול אחרי צבא שלו; והבטיח כי גם את נכדיו שעוד לא נולדו היא לא תראה - באמת שלא היו לה מספיק סיבות טובות להמשיך לרצות לחיות בשמחת חיים שאפיינה את חייה העשירים כפי שהוצגו, פורסמו ויוח"צנו בחבורה הנכבדה של חבריה מדור הפלמ"ח ועד יוצאי תיאטרון הבימה בחוג יושבי "קפה דובנוב" שבתל אביב.

אליזבט טיילור הייתה חברה טובה של תמי. מספר נשות ראשי ממשלה בישראל כמו סוניה, שולמית וכמובן לאה – כולן חברותיה מעבר לשעות העבודה. מוקפת בכל שמנה וסלטה של החברה הגבוהה בתל אביב , הרגישה אומללה ביותר כשנזכרה שוב ושוב לפני השינה איך אבד לה בנה האהוב במלחמה על הזכות לחיות באהבה ובחוסר שיממון עם בחיר ליבה האלטרנטיבי. בעלה החלופי אותו פגשה באיחור של כחמש שנים אחרי שנישאה לקצין גולני צעיר ומבטיח מלוחמי תש"ח, חתיך הורס עם שפם נוסח קלארק גייבל, רקדן רוק אנד רול מעורר קינאת חברותיה מהסמינר למורות, ושתקן משמים במשך רוב שעות הזוגיות שלהם שקמלה נוכח הפיתויים שצצו בדרכה בממלכה השביעית.


תמי לא נמצאת אתנו כבר חמש שנים, אחרי הרבה מאוד שנים בהם הייתה עמוק בתוך עצמה, עם מחשבותיה, והרהורי חרטה – האם באמת היה שווה כל המסע היקר אחרי האושר האבוד. ארבעים ספרים, מאות מאמרים ואלפי שיחות יעוץ עם נשים נשואות צעירות שפנו אליה רגע לפני שרקדו על מדרגות הרבנות בדרכן לדרך חדשה, שואלות אותה האם נכון יותר יהיה להשתעמם ולהמשיך חייהן ללא מימוש כל החלומות, או שהכול שווה בשם הפמיניזם, האהבה, חופש ההגשמה העצמית והרהורי חרטה לגבי בחירת הגבר שלצידו הן מוצאות עצמן מתעוררות כל בוקר, בצפייה לבחירה טובה יותר. באמת שאלה קשה.

לרובן תמיד אמרה, המחיר יקר מדי. אילו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור – לא הייתי עוזבת אותו. אילו ניתן – הייתי מוכנה לוותר על הרבה, ולא לאבד את הילד שלי שניפצע במהלך קרבות הגירושין ונשבה מאחורי קווי האויב, בצד של אביו, להלן צד ב' בהסכם הגירושין הארור עליו חתמה תמי כשעזבה את הבית, את הבן הקטן שלה ויצאה לדרך חדשה עם הפייטן תכול העיניים ויפה הבלורית, בלונדיני כמובן...

במהלך השנים, אחרי שהגשימה את חלומה והפכה לדיפלומטית בכירה במוקד ההשפעה, וושינגטון DC חזרה תמי לישראל עם בן צעיר חדש פרי אהבתה, בעל בחצי משרה והרבה דיכאונות שפרנסו את טובי הפסיכולוגים ותעשיית הפרוזק וכדורים אנטי דיכאוניים. תמי, האישה החכמה, יועצת לכל דבר ועניין, אשת החברה התוססת מימי "קפה קליפורניה" ועד "בית השמש העולה" שלה במרומי רמת אביב ג'; ילדת הפרחים מבית הספר הראלי בחיפה שכתבה חרוזי אהבה וספרי סיפורים אישיים קצרים עם המון חוכמת חיים – הייתה אישה עצובה בסוף כל יום, מתגעגעת לילד שאיבדה ואיננו.

כמה מכתבים כתבה לו, כמה מטובי המגשרים בארץ ניסו לפשר – ללא הצלחה, והצער היה כצל לכל ישותה, כל היממה. כדורי השינה, כדורים נגד בחילה, כדורי השכמה, כדורים נגד דכאון, כדורים סותרי חרדה וכדורים נגד כדורים. כמה כימיקלים יכול הגוף להכיל? כך הותשה נשמתה, סיוטי לילה והזיות יום, עם חיוך מקסים של מי שמבינה כי לפעמים כשפונים בדלת הלא נכונה, ואין כבר דלת בחזרה.

אחי ואני, כמו כל ילדי ההורים הגרושים, שילמנו את מחיר הבחירה הלא מוצלחת בין המורה היפה מחיפה לקצין הכי צעיר בגולני; בחירה מדהימה של שני האנשים הכי לא מתאימים לזוגיות משותפת. תמי הבינה זאת. כולם הבינו זאת. רובם סלחו לה, חוץ מאבא שלנו.

אחי הוא הכי, ואני קצת אחרת. כל אחד בחר בדרכו להתמודד עם דרכה של אימנו. פה אני כותב רק בשמי, ומצטער לראות את מה שקרה לה במסע הנקמות האלים, בו למרות שלא הייתה אף טיפת דם, היו הרבה אכזריות וכאב.



אני לא מגלה פה שום דבר חדש, סנסציוני, רכילות או כביסה מלוכלכת שבאף בית פולני אין מדברים על זה בפומבי. תמי שטחה את משנתה העצובה בכל ראיון שפרסמה לקראת סיפרה החדש התורני, בספריה שלה או באוטוביוגרפיה שכתבה וגנזה.

חמש שנים עברו. הפלמ"חניקית עם לב הזהב, שלא רבה עם אף אחד – כבר לא איתנו. רק הזיכרונות נשארו. הגעגועים לחיוכה והמצבה. תנצב"ה.

 

מטקות באמצע פברואר

 טיק, טוק, טינג טונג!

צליל כדור שחור המוטח בעוצמה בין מטקה אחת לשניה, כאשר המנצח הוא לא זה שמנצח, אלא ממשיך לחבוט ולהעביר הכדור עם בן זוגו עוד ועוד, תוך השתטחויות, זינוקים, גניחות וגידופים עצמיים, מתיחת הזרוע לשחקים, וגירוד חול הים להצלת הכדור בטרם יופסק המשחק, עד לחבטה הבאה, טינג- טונג!

בשלהי שנות הששים, כשצעירים בני גילנו בניו יורק כבר התפלשו בבוץ בפסטיבל וודסטוק, אנחנו התגלגלנו בחול בחוף מציצים, הרבה לפני שאורי זוהר רדף שם אחרי אלתמן הקטן. מוותרים על שיעור בתיכון לטובת משחק מטקות עם רקטות עץ בסיסיות, דור ראשון לאבולוציה, לפני שהומצאה רקטת הדיקט החלולה, עם צליל טוינג עמום; רקטות ששלטו בחופים הרבה שנים, עד שיצאה לשוק מטקת הקרבון – ה-F35 של שחקני המטקות; תרכובות סיבים פולימרים, שמעבירים את עצמת הנפת היד בדיוק רב למרכז הכדור ומאפשרים משחק עוצמתי, מדוייק והעיקר עם צליל מכוון, ים תיכוני של שנות המילניום.

טינג טונג! אמצע פברואר של חורף ישראלי משונה עם שמש מלאה וטמפרטורות אביביות נוחות. חוף הצוק, עם עשרות מבקרים הרובצים על החול וחוששים להיכנס למים הקרים, מתכרבלים במעיל כי על פי התאריך אנו בחורף ונהנים מהשמש החמימה. באירופה השבוע גל קור קיצוני. בשנים קודמות נחשב אמצע פברואר כשבוע הכי קר באתרי הסקי, ופה אני מדשדש במי הים אחרי כדור שחור קטן שטס לו בעוצמה וחמק מהמטקה שלי...

טוינג! אני משחק עם בן דודי, גם הוא לא ממש צעיר, מולו אני נהנה מכל רגע, מכל חבטה, מכל כדור שאילו לא יגן על עצמו, יכול הכדור להכאיב מאוד בפגיעתו; משחק חוף מאוד רעשני, לכאורה בלתי מתחשב באנשים סביבנו, ובפועל – עם ישראל חי. נזהרים, מכבדים את הצועדים, משתדלים מאוד שהכדור לא יטוס ויפגע ביושבת תמימה בשולי שפת הים, מחייכים לילדים קטנים ומעצבנים שרצים בין הגלים להורים ולא מודעים עד מה הם מפריעים לנו, בשעה קלה שלקחנו כפסק זמן על שפת הים.

טאנג! צליל של חופש לחבוט בכל העוצמה, כי מולי יש אומן במגננה שרק צועק לי – יאללה, תן בראש! תחושת שחרור נעימה המנקזת את כל התסכול שבכתף, אותו כאב ששבועיים האוסטופט שלי לא מצליח להפיג.

טונג! זה משחק כל כך ישראלי. אין מנצחים והכיף הוא במשחק עצמו, תוקפני ככל שיהיה, מקווים שהכדור לא ייפול, וימשיך להשמיע את הטינג-טונג עוד ועוד.

לקראת שקיעה, כשהשמש כבר בזווית שממש מסנוורת, עוברים לידנו זוג בחורים צעירים, כנראה השקיפו עלינו בדקות האחרונות, וזורקים לנו הערת פירגון בנוסח – וואלה, רואים עליכם שאתם טובים...

ואני שואל אותכם, מה עוד צריך?

טינג, טונג!