לפני 46 שנים,
כשעוד היינו צעירים,
אחרי ששמעתי כי מאיר נהרג
הבנתי שאין לנו עוד הרבה זמן,
והמשכתי לבזבז אותו.
אנחנו חיים, כמובן מאליו,
וקל לנו לא לחשוב,
על אחרי,
כשבאמת כבר לא
נחשוב.
כשליוויתי את אמי במסע ארוך ומתיש,
התרכזתי רק בשאלה, עד מתי.
כמה זמן לוקח לה לסגור עניינים,
כדי שאני אמשיך לבזבז את זמני.
בשנים האחרונות אני שומע מחברים,
על מחלות, גידולים, תעוקות ואישפוזים,
כאילו אני חסין.
לי זה לא יקרה.
חדר כושר פעמיים בשבוע, דיאטה כשצריך, ויסקי, סקי, צלילות, והרבה חברים סביבי….
איזה שטויות.
מספרים לי שלחברה מהכיתה היה גידול לא סימפתי אבל עכשיו היא בסדר…
לאחרת מכיתה מקבילה גם היה גידול, ועכשיו היא כבר ממש לא בסדר,
ואז אתה מתקשר אלי מטיפול נמרץ עם בעיות לבביות.
א. מספר לי על מחלה שיצא ממנה, ואחר כך מ. חלתה ונשבר לנו הלב.
הכי מדאיג אותי כשאני יודע שמישהו מאיתנו לא כתמול שלשום,
אבל הוא דבק בסיפור שלו.
וואלה,
הכל בסדר….
בפגישות אספת כיתה,
כל פעם מזכירים את אלה שכבר לא,
מהססים לדבר על אלה שחולים,
בצד מתלחשים עם הדוקטור על תוצאות חריגות בבדיקות האחרונות,
ובלבי אני מתפלל שהפגז הבא לא ייפול לי על הראש…
.
66, מה קרה?
זה ה 46 של פעם, לא?
איזה שטויות אנחנו מספרים לעצמנו,
מקווים שיהיה בסדר.
הפחד הכי הגדול, לאבד צלילות,
לשמר מהירות המחשבה של פעםוהיכולת לשים פאנץ מצחיק במקום ובזמן….
אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר,
אבל לא תודו שזה מעסיק גם אותכם.
אתם הרי צעירים בני 66,
בריאים ושאננים לנצח.
השנה עברנו ביחד את הקורונה,
ציון עובר,
ואחרי כחודשיים של בידוד,
מצבנו יותר מבסדר…
אבל עם סדרי עדיפות אחרים.
הזמן,
שפעם הייתי מאוד נדיב אתו,
הפך להיות הנכס הכי חשוב לי,
ולנו.
יש אנשים שגוזלים או מבזבזים לכם את הזמן,
יש אנשים שעוזרים לכם להתמקד
ולנצל את זמנכם עם מי שאוהבים אותכם.
לקראת ראש השנה,
כשאנחנו מאחלים לכולם שנה טובה והרבה בריאות,
תחשבו על הזמן שלכם,
תחשבו על האנרגיות
תחשבו מה באמת טוב לכם,
כי באמת לא נשאר לנו הרבה זמן,
לשטויות.
