צבע אדום באינדונזיה, 2025

אינדונזיה. במשך זמן רב היא הייתה מעין חור שחור בתודעה שלנו. אי שם בין סינגפור לאוסטרליה, המדינה הרביעית בגודלה בעולם חיכתה לנו. לאן נוסעים כשכל העולם המערבי מציב גבולות? אל הגדולה במדינות המוסלמיות, עם כ-280 מיליון תושבים, ואנחנו, שני זוגות בתוך קבוצה, יוצאים לגלות אותה.

מכיוון שאי אפשר לכבוש את הכל בטיול אחד, התמקדנו בשלושה איים מרכזיים: ג'אווה, סולאווסי, ובאלי, בתקווה שיגלו לנו טפח מיופייה הייחודי של הארץ המורכבת הזו.

זו הפעם הראשונה שאני בטיול מאורגן, וזה סגנון אחר לגמרי. פתאום יש מדריך שמחליט מתי מתעוררים, לאן הולכים ומה אוכלים, ועם מדריך מקומי שדואג לכל פרט, מבקבוקי מים ועד שינוע המזוודות. טיול חמישה כוכבים במדינה הכי מוסלמית בעולם.

אנחנו בעונה היבשה – חם ביום וקריר לקראת ערב, אבל תמיד עם מטריה זמינה למטח גשם יומי בצהריים. הפרש הזמנים מהבית הוא כחמש שעות, אבל דליה ושלומי מתנחמים בכך שזהו אותו אזור זמן של עילי, הבת "הצעירה" שלהם שנמצאת במרחק קפיצה של כאלפיים קילומטרים מאיתנו. זה הכי קרוב שיגיעו אליה באיחוד הורים ובת, בטיול שאחרי הסמסטר הרביעי של הסטודנטית שלהם. 

אינדונזיה היא מדינה מחייכת ומקבלת אורחים, על אף קולות המואזין הנשמעים ברמקולים חמש פעמים ביום. אף על פי שלטיול יש תוכנית מפורטת, אנו מעדיפים להיות מופתעים בכל יום מחדש, סומך על המדריך פיקי. איש נחמד מאילת שמיד מצאנו חברים משותפים, מוביל שייקח אותנו בנוחות ובנעימות לאורך "שביל החומוס" הישראלי, אותו מציעות כל חברות הנסיעה לתייר הוותיק המתפנק.

*ג'אווה: נחיתה וגילויים קטנים*

אם לסכם את הימים הראשונים במילה אחת – ג'אווה. האי המאוכלס ביותר בעולם (156 מיליון איש!) הוא מרכז הכוח הפוליטי והכלכלי של המדינה. כאן התחלנו להמיס את הג'ט לג מיממה של טיסות: תל אביב, אבו דאבי, ג'קרטה, ועוד דילוג ליוגיאקרטה במרחק שעה וחצי טיסה פנימית. כל זה במכה אחת, עם עיכוב מינימלי בטרמינלים והמון שעות נטפליקס בדרך. המזל הוא שהמלון מפנק אחרי יומיים של נדודים. אל הקבוצה שלנו, שמוּנה 18 חברים, הצטרפה הולנדית אחת, גיורת שגרה בקיבוץ, שבילתה את ילדותה באינדונזיה, אבל למרבה הצער, מעדה ביום הראשון במסעדה, נחבשה, הצטיידה בקב , ומטיילת איתנו כמו "חיה" אמיתית – זו הרוח!

קמים בקושי לארוחת בוקר, אבל כאן, ארוחת הבוקר היא חגיגה של אוכל של המוכר אצלנו כארוחת ערב: סושי, מאכלי ים, דימסאם, וכל מה שרחוק מאומלט וסלט. 

ויאללה, המסע מתחיל ברגל, או יותר נכון, על בֶּצַ'אק, הגרסה האינדונזית הקטנה והחמודה לטוקטוק ההודי.

התחלנו בביקור שגרתי בארמון הסולטן התשיעי, דמות סמכותית מקומית, סוג של

מלך, שהיה, נודה באמת, קצת משעמם. משם גלשנו לסמטאות הצפופות

והמסורתיות, שנראות כמו שכונות פאבלה תוססות: המון ציפורי שיר בכלובים, עבודות יד מבד הבָּאטִיק המפורסם – טכניקת צביעה מסורתית – וציורים צבעוניים על עור של באפלו. ואפילו טעמנו קפה ש... איך נאמר זאת בעדינות, עבר דרך המעיים של חיות מוזרות.

*מקדשי פרמבנאן ובורובודור*

 הגענו לאתרי אונסק"ו, שם ההיסטוריה מתעוררת לחיים. מקדשי פְּרַמְבַּנָאן הם מקבץ ענקי של מאות מקדשים הינדואיסטים, שנבנו במאה ה-9 לספירה. המקדשים, המוקדשים לשילוש ההינדואיסטי, נראים כמו ארמונות של נטיפים, פירמידות של המזרח הרחוק, והם ממש עוצרי נשימה. הרוכלים המקומיים, שזיהו את ההזדמנות, השכירו לנו מטריות, (2 שקלים ליום שלם) כי מי יכול לטייל בגשם מונסוני מפתיע בלי מטריה?

בערב צפינו במופע ריקוד בלט המבוסס על הסיפור המיתולוגי רמאיאנה, שהועבר בכלי המסורת הג'אוונית, סיפור על נסיך ואביר חלומות אמיץ שנלחם ומנצח. שוב לילה ושוב בוקר, ואנחנו כבר זוכרים: ארוחת ערב בבוקר.

למחרת הגענו ל"דובדבן שבקצפת", מקדש בּוֹרוֹבּוּדוּר (Borobudur), הסטוּפָּה או המקדש הבודהיסטי הגדול בעולם. זהו אתר מנדלה מרהיב, שנבנה אף הוא במאה ה-9, ומהווה מודל של הקוסמוס הבודהיסטי. הוא מעוטר באלפי פסלים ותבליטים המתארים את סיפור הולדת בודהה. זהו פלא עולם אמיתי. קיבלנו אפילו כפכפים מיוחדים כדי לא לפגום באבנים שסותתו באומנות ראויה להתפעלות. המקום הזה נועד לסמל את העלייה מהעולם החומרי אל הרוחני, מטרה שאותה חווינו באופן שונה כמה שעות מאוחר יותר.

*טראנס, אגוזי קוקוס ושיחה אינטימית*

משם יצאנו להרי הגעש, תחילה באוטובוס, ואחר כך באוטובוסים קטנטנים, ישנים "ומעשנים", בדרך לכפר נידח מעבר לעצי הגומי, גדונג סוּנְגוֹ. בדרך נתוודענו לפרי הג'ק פירות (Jackfruit), מעדן בטעם של בשר בקר בבישול ארוך. ואז הגענו לחגיגה שבטית שמתקיימת בעיקר כשצריך לגרש שדים.

ואז הטקס: חבורת גברים מקומיים עוברים טקס טראנס שסופו אקסטזה ואובדן תחושות. בדרך אל האושר – ודקות לפני אובדן ההכרה והתודעה – הם מקלפים אגוז קוקוס בשיניים, נוגסים בפחם לוהט, ולועסים סכיני גילוח כאילו אין תחושה פיזית בגוף החומרי. חזרנו למלון בשארית כוחותינו, כדי לקיים שיחה על פגניות או אנימליזם יהודי משלנו, על משמעות יום הכיפורים שלנו, ועל המצוות שבין אדם לחברו; שיחה אינטימית שאיזנה את הטירוף החוויתי.

סוראבאיה והגיבורים הנשכחים

בבוקר המחרת, קפצנו לרכבת, במחלקה ראשונה, ונסענו מזרחה וקצת דרומה לסוּרַאבַּאיָה, העיר השנייה בגודלה באינדונזיה ובירת החבל המזרחי של ג'אווה.

הבוקר עלינו על הרכבת לכיוון הרי הגעש, קרון תיירותי, ממוזג, עם פורטרים שדואגים לגב שלך עם המזוודות, מהאוטובוס עד למושב בקרון. טיול מאורגן כבר אמרנו? כשיצאה הרכבת מהרציף, בדיוק בזמן כמובן, עמדו כל צוות הרציף לאורכו בשורה מרשימה עם יד על הלב, ובירכו אותנו לנסיעה בטוחה. עכשיו רק צריך לקוות כי הם העמיסו גם את המזוודות שלנו על הקרון הנכון.

שלומי, טייל ותיק עם יועצת צמודה, שכבר לא זוכר מה צבע המזוודה שלו, עסוק במספר מטלות אישיות חשובות: לא לשכוח את הדרכון בכספת המלון; לזכור מה צבע המזוודה שלי ולאתר אותה ולא אחרת על המסוע המסתובב בטרמינל; לא לאכול דבר מדוכני הרחוב, לשתות רק מים מינרליים; לחייך לכל חברי הקבוצה למרות שאין סיכוי שאזכור את שמות כולם עד לסוף המסע; ולהקשיב למדריך.

*הנסיעה עוצרת נשימה*

נצמדים לחלון הרכבת, או נעמדים לפעמים במעבר בין הקרונות, כדי להריח ולחוות את החקלאים האינדונזים שעמלים קשה בשדות האורז ובגידולי השדה. זו אדמה פורייה, מבורכת במינרלים היורדים מהרי הגעש כמו הר בְּרוֹמוֹ הסמוך.

סוראבאיה מכונה עיר "האמיצים"; זוהי עיר נמל ענקית, והיא בעלת חשיבות היסטורית עצומה למאבק לעצמאות אינדונזיה. ב-1945, כאן הסתערו הסטודנטים המקומיים באומץ על ההולנדים, גרשו אותם, ושינו את סמלי הדגל. העיר הופצצה קשות על ידי הבריטים והצרפתים, והיא סמל לניצחון ולזכייה במדינה עצמאית. כמו ילדים ממושמעים, נכנסנו לגן חיות, לצפות בדרקון קוֹמוֹדוֹר, שהוא לטאת מוניטור הכי גדולה בעולם – אמא'לה.

*ברומו: כשנפגשים עם האש*

אחרי סיור קצר וקצת לא מובן בקניון מקומי, עלינו על אוטובוס בדרכנו לרמה הטינגרית, בואך הר ברומו. ההר, שמתנשא לגובה של 2,329 מטרים, הוא חלק מפארק לאומי עצום ואחד מאתרי הטבע היפים ביותר באינדונזיה. מחליפים את האוטובוס בגיפים, שרק הם יכולים לטפס למלון המפנק השוכן לו בתוך יער טרופי.

ארוחת ערב, פיפי ולישון, כי ב-02:30 בבוקר מחכה לנו השכמה. מחר, אנחנו נעיר את השמש.

הבוקר הגיע, והגיפים טיפסו במעלה ההר בשיפוע דמיוני. הזריחה הייתה שווה את הקור המקפיא. הר ברומו העניק לנו "נפיחת בוקר עדינה", כאילו הכריז: "אני עדיין פעיל".

עלינו על סוסים, שטיפסו איתנו חצי דרך להר, ואז התחלנו טיפוס במדרגות שלא נגמרות אל הפסגה המעשנת, אל פתח לועו של ברומו שלנו. מתוך הלוע מיתמר עשן כבד, ריח גופרית חריף, וקולותיה של המאגמה הזועפת שבמעבה האדמה, שמבהירים לתיירים ולמקומיים מי בעל הבית כאן. המפגש עם כוחות טבע כאלה הוא תמיד סיום מושלם ומהדהד לחלק הראשון של המסע.

כתב ובישל-אודי דגני

טעם וערך - שלומי אבידר

יעוץ ארגני - דליה אבידר

יעוץ תלבושות ורכישות ביוניקלו -אפרת דגני

כל נדרי תשפ״ו

https://user-oqw6j7d.cld.bz/ptkh-tqvh-bq-t-vnv-1-10-25/30/

זהו טור של סליחות, טור של תקווה, טור שמנסה להבין מה קרה פה, ואיך אפשר להשתפר ואיך חוזרים להיות שוב אימפריה כפי שהיינו לפני שנתיים ב-7 באוקטובר רגע לפני 06:29 בבוקר.

 

לפני יום הכיפורים הקרוב, אני מתנצל. סליחה על הכל. על שנתיים הזויות. זמן פציעות בין הגשמת החלום הציוני של סבא שלי, לקריסת כל התוכניות הנהדרות שהיו לי על האקזיט התל אביבי של כולנו. סליחה. זה לא ממש אני. כולנו בפוסט טראומה, וזה מה שכנראה ינהל את כולנו בשנים הקרובות.

 

סליחה על הומור שחור בזמן מלחמה שלא נגמרת - אני מתנצל על כל הבדיחות שסיפרתי, על כל ניסיון להעלות חיוך כשאסונות נוראיים ממשיכים להתבשר לנו בהודעות דובר צה”ל וגם בסרטונים קשים בתקשורת. על ההומור השחור שהפך להיות מנגנון הגנה, אבל גם מעין קיר שחסם את הכאב. התמקדתי בטור חיובי בימים שליליים. כתבתי על חצי הכוס המלאה בויסקי והשארתי לאחרים את הכוס השבורה; סליחה שלא תמיד עצרתי לשניה לחשוב אם בדיחות וחיוכים במרחק מוגן הן הדבר הנכון לעשות, למרות שתמיד ניסיתי להתחבר לקהל הקוראים שלי, לדעת מה עובר עליהם, ואיך אפשר להקל על הלבבות.

 

סליחה על ההפגנות שהגעתי אליהן עם דגל ביד ופחד בלב, ועל אלו שלא הצטרפתי. אני מאמין יותר בדמוקרטיה ופחות במחאה חוסמת כבישים ; מתנצל על שהייתי חלק קטן מהמאבק ולא תמיד הרגשתי שזה מספיק; סליחה על שצעקתי על השוטר הלא נכון, זה שתפקידו היה לשמור על הסדר, ואני תיסכלתי אותו עם כעס פוליטי שלי שלא קשור אישית אליו. סליחה על התסכול הפוליטי שלי שבא על אנשים

 

פוליטיים טובים שרק מנסים לתקן, רק חבל שאין להם מספיק קולות בוחרים, ועל ייאוש שפוגש אותי בגלל חוסר יכולת ההשפעה.

 

סליחה על התמכרות שלי למסכים ועל התנתקות מהקרובים לי - אני מתנצל על כל השעות שביזבזתי מול המסך, עלאק מנסה לכתוב משהו מתוחכם. מאמי, סליחה על מאות פרקי נטפליקס ששקעתי לתוכם, שעות מיותרות בטיקטוק, שבהן הסתכלתי על חיים של אנשים אחרים, שלא באמת יותר חשובים מהיקרים לי, ממך; מתנצל על הימים שבהם הבוהן שלי ריצדה ללא הרף על המקלדת בוואטסאפ בניסיונות סרק לשכנע את החברים שלי לחשוב כמוני, כאילו העולם לא מספיק מורכב. בהחלט יכולנו לדבר יותר ופחות לבהות ב-75 אינץ חסרי משמעות בזוגיות שלנו

אני מתנצל שלא ראיתי מספיק את הנכדים השנה, ושלא נתתי יותר כתף לאם הנכדים, המתמודדת בעצמה עם המלחמה, בשבועות שבהם החתן שלנו נלחם בחזבאללה במו ידיו.

סליחה גדולה שלא הזמנתי מספיק חברים אלינו לארוחות שישי בעיקר כי אני יודע בוודאות כי עדין יש הרבה ממפוני יישובי הגליל והנגב המערבי החרבים שנשארו ללא קורת גג עד היום.

אני מתנצל ומבקש סליחה מאבינו שבשמים על חוסר הרגישות שלי, על השעות הרבות בבית הקפה עם ”פרלמנט הוותיקים” ועל ה”שעות השמחות” בבר שלנו כשאני יודע שבאמת אין על מה לשמוח כל עוד לא חזרו כל החטופים.

סליחה על מחלוקות ושסעים. אני מתנצל על המילים הקשות שנאמרו סביב שאלת ההפרדה בבתי הכנסת בתל אביב. מתנצל על המחשבות הקשות שיש לי לפעמים על המשתמטים מגיוס. לא באמת התכוונתי לאחל להם ”למות ולא להתגייס”.

סליחה על שהרשינו למחלוקת, דווקא בימים של חגים, לחצוץ בינינו ולשסע את הקהילה. על ששכחנו את העיקר – האחדות, התפילה המשותפת, וחיפוש הדרך לסליחה ולכפרה. זה הזמן להתנצל על שעדיין אחרי 77 שנות עצמאות, לא מצאנו דרך לדבר, להכיל, ולכבד את השונה, גם כשהדעות מנוגדות.

יום כיפור, חשבון נפש וסליחות, והבטחה - בתשפ”ו מבטיח להמשיך לשתף אתכם בפן הכיפי של תל אביב, הסיבה העיקרית שאנחנו פה, לתמיד.