חשבונאות זה מקצוע נורא. בעייני כמובן. בשנים עברו, כשביליתי באוניברסיטת תל אביב, ריחמתי על החברים החשבונאים שלי שהסתובבו עם גיליונות ענק של דפי פוליו משובצים מודבקים עליהם רשמו מאזנים ידניים, שורות אינסופיות של סעיפים הזויים, עם שמות בלתי ברורים, רושמים בעפרון זכות וחובה, ובליבם תפילה אחת – שיתאזן בסוף הכול. אלפי בדיחות סופרו על "סופרי האפונים", האנשים שהכול בסוף מסתכם אצלם בכסף. כאמור, חשוב שיסתכם טוב כי אחרת הם צריכים לעשות את כל המאזן מן ההתחלה. בפקולטה למדעי החברה פגשנו אותם במקצועות הכלכלה, סטטיסטיקה, לימודי השלמה כלליים ובעיקר בקפטריה. בעוד שאני לפחות הספקתי לעבוד במקביל ללימודי התואר במשרה מלאה ואפילו לעשות שעות נוספות וכמה ימי מילואים – החברים שלי בחוג החשבונאות בילו ימים כלילות בהכנת תרגילים אינסופיים, מאזנים ידניים, וקריאת ים של פסקי דין ונהלי שלטונות המס הקשורים לתקנות אשר לימים יקבעו אם הלקוח שלהם מרוויח או מפסיד. במקביל, בסוף שנות השבעים בואך השמונים, התבגר לו ה-PC. ממחשב בייתי נוסח קומודור 64 או דגם מחשב מהיר ביותר שמסתמך על מודם תקשורת במהירות 16 עד 64 ביטים ל...