דילוג לתוכן הראשי

מסגרות

 


אדם קם בבוקר ורואה שהוא רק שם במסגרת והוא לא באמת קם. הוא לא באמת. הוא כבר לא.

חודש לא טוב עובר עלינו. זה לא רק בראש שלי. חברים שלי מודאגים. זה לא הקורונה. זה כבר לא נתניהו. זה משהו הרבה יותר חזק. קיומי. פחדים בסיסיים המטילים ספק, האם נתעורר מחר?

הבייבי בומרס, לא ילדי החל"ת שנולדו אחרי מלחמת יום כיפור, אלא דור המנכ"לים העכשווי, הקטרים שהובילו את רכבת ישראל האמיתית בדרך אל העושר, הסג"מים של מלחמת 73' , יושבי הפרלמנטים בבתי הקפה השכונתיים שלכם, בני הששים פלוס, שפורשים אחד אחד מעולם העשייה לחוגי הפיסול והציור, שחקני הברידג' החדשים, קבוצת סיכון עלאק, הסבתות הכי עסוקות שמחויבות יומיים בשבוע לטפל בנכדים הצעירים בכדי לאפשר לבת שלהן לממש את עצמה בעבודתה, הסבים המשועממים שנאחזים בפרויקט האפיה החדש שלהם כאילו זה, "החבר החדש", לחם המחמצת, יוכל להעביר להם עוד בוקר נינוח בבית, כי מה לעשות – הבוקר התעוררו בלי כל מכאוב ואין שום הצדקה להיפגש עם רופא המשפחה...

חבר'ה – יש פחד באוויר. לי זה לא יקרה לא תופס פה. זה קורה לכולם. בוודאות. אם לפני שנה חששנו מקורונה וטחנו את הגראפים והסטטיסטיקות – לאחרונה חזרנו למחלות הישנות והמוכרות. לב, סרטן, אתם יודעים, לא צריך לפרט עכשיו את כל הרשימה. המסיכות החביבות אולי מסננות וירוסים, אבל השומנים שאנו צוברים במהלך הסגרים נאגרים אצלנו בעורקים עד ליום האקס. היום בו אתן כבר לא קוראות לנו בשמנו אלא – האקס שלי. אבל בבקשה, אולי עדיף לדחות את האירוע, אבל מי באמת שואל אותנו?

ציטוטי סטטיסטיקה אינם מרגיעים. זה מבעבע מבפנים וטורדני. מה קורה איתי? האם גם אני לא אתעורר מחר ואהיה ידיעה קצרה בסוף מהדורת החדשות במקרה הטוב. בטוח מישהו יגיד מילה. איש עסקים נמצא ללא רוח חיים בביתו; קשיש (כמה אני שונא את המילה הזאת) נפטר בשיבה טובה, השאיר אחריו; הסופר והמשורר (אנא, בבקשה, זה הכי נשמע טוב באוזני) כבר לא איתנו. חברו הטוב סיפר לכתבנו כי אתמול בבוקר התלונן על כאבי חזה והבטיח כי אם זה ימשיך, ילך הבוקר לרופא; או עוד סרט דוקו על בן כיתה שלנו שהחליט לטוס לשוויץ עם אשתו, ולא לעשות סקי; ההימנעות מפירוט סיבת יציאתנו מהמרוץ, למעט בתאונות או כשאין סיבה ממש – אולי משפט קצר של "אחרי מחלה קשה" שתמיד מעורר לי תהייה – יש מחלה קלה? כי הבן אדם כבר לא איתנו ומת מזה; ההימנעות משימוש במילה סרטן, קוד למחלה באמת קשה, שמה לעשות – מכרסמת לי חברים בצורה באמת קשה.

והלוויות? אתם באמת עדיין הולכים ללוויות? בני כיתה שלכם שלא שמרו איתכם על קשר, שבמהלך היובל שחלף מאז קיבלתם ביחד תעודת בגרות, רק הנהנתם האחד לשני כשחלפתם בלובי של היכל התרבות במקרה, ועשיתם לו כמה לייקים על פוסט שממש דיבר אליכם – אז מה? תלכו ללוויה שלו? באמת? למה?

כמו הבדיחה , הוא הרי לא יבוא ללוויה שלכם... כבוד אחרון? מה הקשר לכבוד? לנחם המשפחה? אתה הרי לא מכיר אותם. על מה תדבר איתם? על זה שקטפתם ביחד תפוזים בקיבוץ יסעור בשרות לאומי לפני יובל שנים?

כשאני פוסע עם חברים בטיילת שדה דב בואך נמל תל אביב, מרכלים על אלו שנשארו מהמעגלים הקרובים לנו, כבר לא ממש רצים, יותר הולכים מהר, הכי מדויק – פוסעים ונזכרים, חווים את האווירה הספורטיבית של הצעירים סביב, כאלה שלא פותחים את העיתון כל בוקר בעמוד מודעות האבל לראות האם מלאך המוות ביקר את מישהו ממקורבינו אתמול בלילה; ביחד נזכרים בצער בבני המחזור שלנו שכבר לא יוצרים חדשות מעניינות, מדברים על האין – והכי נאחזים במה שיש; כי מה לעשות – אדם הולך לישון בערב, ולא מתעורר אלא בתוך מסגרת מודעת אבל.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

בירת הכלבים של תל אביב

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...