מסגרות

 

אדם קם בבוקר ורואה שהוא רק שם במסגרת והוא לא באמת קם. הוא לא באמת. הוא כבר לא.

חודש לא טוב עובר עלינו. זה לא רק בראש שלי. חברים שלי מודאגים. זה לא הקורונה. זה כבר לא נתניהו. זה משהו הרבה יותר חזק. קיומי. פחדים בסיסיים המטילים ספק, האם נתעורר מחר?

הבייבי בומרס, לא ילדי החל"ת שנולדו אחרי מלחמת יום כיפור, אלא דור המנכ"לים העכשווי, הקטרים שהובילו את רכבת ישראל האמיתית בדרך אל העושר, הסג"מים של מלחמת 73' , יושבי הפרלמנטים בבתי הקפה השכונתיים שלכם, בני הששים פלוס, שפורשים אחד אחד מעולם העשייה לחוגי הפיסול והציור, שחקני הברידג' החדשים, קבוצת סיכון עלאק, הסבתות הכי עסוקות שמחויבות יומיים בשבוע לטפל בנכדים הצעירים בכדי לאפשר לבת שלהן לממש את עצמה בעבודתה, הסבים המשועממים שנאחזים בפרויקט האפיה החדש שלהם כאילו זה, "החבר החדש", לחם המחמצת, יוכל להעביר להם עוד בוקר נינוח בבית, כי מה לעשות – הבוקר התעוררו בלי כל מכאוב ואין שום הצדקה להיפגש עם רופא המשפחה...

חבר'ה – יש פחד באוויר. לי זה לא יקרה לא תופס פה. זה קורה לכולם. בוודאות. אם לפני שנה חששנו מקורונה וטחנו את הגראפים והסטטיסטיקות – לאחרונה חזרנו למחלות הישנות והמוכרות. לב, סרטן, אתם יודעים, לא צריך לפרט עכשיו את כל הרשימה. המסיכות החביבות אולי מסננות וירוסים, אבל השומנים שאנו צוברים במהלך הסגרים נאגרים אצלנו בעורקים עד ליום האקס. היום בו אתן כבר לא קוראות לנו בשמנו אלא – האקס שלי. אבל בבקשה, אולי עדיף לדחות את האירוע, אבל מי באמת שואל אותנו?

ציטוטי סטטיסטיקה אינם מרגיעים. זה מבעבע מבפנים וטורדני. מה קורה איתי? האם גם אני לא אתעורר מחר ואהיה ידיעה קצרה בסוף מהדורת החדשות במקרה הטוב. בטוח מישהו יגיד מילה. איש עסקים נמצא ללא רוח חיים בביתו; קשיש (כמה אני שונא את המילה הזאת) נפטר בשיבה טובה, השאיר אחריו; הסופר והמשורר (אנא, בבקשה, זה הכי נשמע טוב באוזני) כבר לא איתנו. חברו הטוב סיפר לכתבנו כי אתמול בבוקר התלונן על כאבי חזה והבטיח כי אם זה ימשיך, ילך הבוקר לרופא; או עוד סרט דוקו על בן כיתה שלנו שהחליט לטוס לשוויץ עם אשתו, ולא לעשות סקי; ההימנעות מפירוט סיבת יציאתנו מהמרוץ, למעט בתאונות או כשאין סיבה ממש – אולי משפט קצר של "אחרי מחלה קשה" שתמיד מעורר לי תהייה – יש מחלה קלה? כי הבן אדם כבר לא איתנו ומת מזה; ההימנעות משימוש במילה סרטן, קוד למחלה באמת קשה, שמה לעשות – מכרסמת לי חברים בצורה באמת קשה.

והלוויות? אתם באמת עדיין הולכים ללוויות? בני כיתה שלכם שלא שמרו איתכם על קשר, שבמהלך היובל שחלף מאז קיבלתם ביחד תעודת בגרות, רק הנהנתם האחד לשני כשחלפתם בלובי של היכל התרבות במקרה, ועשיתם לו כמה לייקים על פוסט שממש דיבר אליכם – אז מה? תלכו ללוויה שלו? באמת? למה?

כמו הבדיחה , הוא הרי לא יבוא ללוויה שלכם... כבוד אחרון? מה הקשר לכבוד? לנחם המשפחה? אתה הרי לא מכיר אותם. על מה תדבר איתם? על זה שקטפתם ביחד תפוזים בקיבוץ יסעור בשרות לאומי לפני יובל שנים?

כשאני פוסע עם חברים בטיילת שדה דב בואך נמל תל אביב, מרכלים על אלו שנשארו מהמעגלים הקרובים לנו, כבר לא ממש רצים, יותר הולכים מהר, הכי מדויק – פוסעים ונזכרים, חווים את האווירה הספורטיבית של הצעירים סביב, כאלה שלא פותחים את העיתון כל בוקר בעמוד מודעות האבל לראות האם מלאך המוות ביקר את מישהו ממקורבינו אתמול בלילה; ביחד נזכרים בצער בבני המחזור שלנו שכבר לא יוצרים חדשות מעניינות, מדברים על האין – והכי נאחזים במה שיש; כי מה לעשות – אדם הולך לישון בערב, ולא מתעורר אלא בתוך מסגרת מודעת אבל.