דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מיני מנהטן בתל אביב

  לקראת כניסתי לכיתה א' עברנו דירה. מדירת שני חדרים ו"הול" ברחוב ארבע ארצות, עברנו לדירת שלושה חדרים ברחוב דובנוב. היה לנו צורך בחדר מרווח יותר לילדים. לי   ולאחי הצפוי להצטרף למשפחה בקרוב. מאז אני בנשמתי חלק מהרובע שנחשב כאיכותי בעיר. קרוב   לקריה הצבאית, לתיאטראות, לחברים שלי מתיכון עירוני א' ולמסיבות הסלוניות   בערבי ששי במתנ"ס ביקורי העיתים. היום - ההורים כבר לא איתנו, הדירה בדובנוב גם לא. אני גר בצפון ברמת אביב ולהגיע בערב לסרט בסינמטק עבורנו זה כבר מסע אתגרי. חברי א. לעומת זאת גר במרומי מגדלי שרונה. הכי קרוב למחוזות ילדותי, הכי קרוב ללב האורבני התל אביבי, הכי גבוה מעל צירי התנועה הזמינים. מתאים בול   למי שבחרו להשקיע את כספי הילדים בדירה מרווחת באחד המגדלים הנבנים בשנים האחרונות סביב פארק שרונה במתחם למשדרגי דיור בגיל השלישי מחד ולבעלי הממון בעידן הסטרטאפ והקריפטו. מגדלי שרונה מבית גינדי היו החלוצים. שלושה מגדלים, כמאה משפחות בכל מגדל, המתנוסס מעל שרונה מרקט – מרכז בילוי קולינרי עירוני שעדיין לא ממש הוכיח את רווחיותו; עם תחנת רכבת קלה צמודה   בש...

כשביל קרטר פוגש את פטריק קים

גיבורי נעורי, אנשי הפנטזיה הכי גברית שעיצבה את דמותי, החוברות שקראנו בשקיקה בשעורי תנ"ך מאחורי ספרי הלימוד, המודלים הספרותיים לכתיבה יצירתית, לימודי ההמשך לחוברות טרזן – היו כל כתבי ביל קרטר האקדוחן האמיץ מהמערב הפרוע בואך חוברות פטריק קים, הסוכן החשאי שבידיו הנוקשות שבר כל רעף וניצח כל נינג'ה מלוכסן. לפני שהגשתי מועמדות לסיירת ה-101 או מטכ"ל, בטרם בחרתי להתנדב לשייטת 13 או לחילופין לקורס טייס – רציתי להיות השולף הכי מהיר במערב. עובדה, בפורים אימי קנתה לי כובע בוקרים ואבי הביא מהשוק חגורת אקדחים ושקית קפצ'ונים, איתם יכולתי לירות חופשי בחברי לדו-קרב בצהרי היום בגינת דובנוב.  בימים לפני שכל נפץ הוא חשש לפיגוע, וכל זמזום הוא הקדמה לכטב"ם – לכל ילדון היה אקדח תופי אישי בין חנוכה לפסח, איתם היינו מתאמנים לשליפות מהירות  לקראת הגיוס לכיתה ב' או עד שנבין כי זה לא ממש מרשים את הילדה הכי יפה בכיתה.  60 שנים לאחר מכן, חזרנו לימי האקדח על המותן. רק שעכשיו זה אקדח אמיתי לגמרי, ולא מדובר לאביזר פורימי אלא פיקוח נפש. השר לביטחון פנים מבקש מאיתנו שנלך חמושים באמת. על ...

הרצאה בשלייקס

מה שטוב בלהיות גמלאי, לבד מהנחת מהנכדים ומנעמי השלישי בשלייקס או חופשי חודשי במחיר מצחיק – זה שדואגים לי לתעסוקה. הרצאות במועדוני   השכונה על ידי עיריית תל אביב, הצגות יומיות, טיולים חד יומיים למיטיבי לסת עם סיורים קצרי טווח בטבע שטוח מסלול וגם מועדון הגמלאים של מקום העבודה האחרון שלי. חצי יום של קפה, נשנושים, חברותא, ושעה תמימה של   התכנסות בסגנון של – "אחי, אתה נראה מצוין למרות השמועות על מחלתך." ביום שכזה אתה פוגש את כל מי ששמחת להיפרד ממנו לתמיד עם הפרישה. אנשים שעבדו במחלקות אחרות ולא תמיד זכרת איך קוראים להם, אבל תחייך אליהם בחום. גמלאים שעבדת איתם עשרות שנים, ומעולם לא פגשת את בת זוגם – והינה אתה מגיע למפגש, והיא תלויה על זרועו. "נעים מאוד, גברת כהן!" לאחרונה הוזמנתי לאירוע שכזה – בוקר של קפה והרצאה. כשהוזמנתי   לפני חודשיים בטח חשבו שכל החטופים יהיו כבר בביתם. הזמינו את זיו קורן   לשתף אותנו אודות פרויקט הצילומים שלו סביב מלחמת חרבות ברזל.   אנחנו מתכננים ומישהו מלמעלה צוחק. מאז שום דבר לא השתנה . בשדרות עדין נוחתים טילים עוינים , החטופים עדין בעזה...

התאונה המטומטמת שלי

הסוף ברור. הייתה תאונה. שרדתי. אני אפילו כותב על זה. כך שזה באמת לא נורא. קורה. רק כל כך מיותר. וחבל שזה קרה דווקא לי. אני לא מכיר נהג יותר זהיר ממני בעיר הזאת.  לפעמים אני חושש שיעצור אותי שוטר על שוטטות בכביש או בעוון מטרד תעבורתי שמאט את התנועה בעיר. נוהג באיטיות שמוציאה מהדעת את היושבת מאחורי, ממקם עצמי במרכז הכביש במקום הכי בטוח שיש, במרחבי האי וודאות התעבורתיים, במרחק בטוח מדלתות שנפתחות בפתאומיות ממכוניות חונות או מילדים שהחליטו להיפרד מההורים ומהחיים דווקא מול הגלגלים שלי. בקיצור, מר בטיחות בדרכים. עלאק. על הרומן המתמשך שלי עם הדו גלגלים עוד מגיל 16 כבר חלקתי איתכם חוויות פה. לאחרונה החלטתי שזהו. שני גלגלים זה לא בשבילי. חייב לעשות שינוי. משהו בטוח יותר. יציב. חזק. שורד. שייקח אותי בבטחה למעמקי העשור הבא של חיינו. כלומר, שאוכל להגיע לראות את שלמה ארצי בהיכל התרבות בלי לדאוג לחניה או עומסי תנועה. אז עברתי לרכב עם 3 גלגלים. עדיין קטנוע, רק שמקדימה יש לי שני גלגלים שמוסיפים לו יציבות. לכאורה.  השבוע נפגשתי עם חבר ללאנץ׳. כלומר, שום דבר שם לא באמת ארוחה עסקית או תפריט מוזל...

טנגו יפואי

רגע לפני החניון של אצטדיון בלומפילד, במקום לעודד את הפועל תל אביב אנחנו פונים למועדון המוזיקלי "טסה" לערב ג'אז חושני. הופעה של אומנים מהשורה הראשונה בעולם, בעברית מקומית ובמחיר של פחות ממאה ש"ח לכרטיס. אורלי חברתנו החליטה לפתוח שולחן חברים קטן. געגוע לשגרה. כמו פעם. לפני שבכל מוצ"ש התחלנו לצאת מהבית עם הדגל ביד. הצטרפנו.  אודליה אליעזרוב סבר וגלעד דובצקי  בערב מוזיקה ארגנטינאית של אסטור פיצואלה. גיבור הטנגו הדרום אמריקאי.  Tiempo de Argentina זה השם הלועזי, או ביפואית - קצב ארגנטינאי.  אודליה על הפסנתר ושירה, גלעד על כלי ההקשה ואנחנו על הבר של "טסה" שביפו. מקום אינטימי של כשבעים אורחים, פסנתר כנף ומתופף מדליק שישב על קופסת הקחון והפך כל טנגו לקצבי יותר, עד שלרגע ציפיתי שאל פצ'ינו העיוור מ"ניחוח אישה" יעלה על הרחבה הקטנה בריקוד טנגו מסעיר בשיר הנושא שנוגן  - "בגלל ראש אחד" . אולה! ערב ארגנטינאי, חייו של  פיצואלה השזורים בשיריו ומסופרים על ידי אודליה בין המנגינות, בקצבי טנגו לטיני. מוזיקה מסעירת חושים, בבר חדש עם שפע חניה סביבו. מ...