מיני מנהטן בתל אביב

 

לקראת כניסתי לכיתה א' עברנו דירה. מדירת שני חדרים ו"הול" ברחוב ארבע ארצות, עברנו לדירת שלושה חדרים ברחוב דובנוב. היה לנו צורך בחדר מרווח יותר לילדים. לי  ולאחי הצפוי להצטרף למשפחה בקרוב. מאז אני בנשמתי חלק מהרובע שנחשב כאיכותי בעיר. קרוב  לקריה הצבאית, לתיאטראות, לחברים שלי מתיכון עירוני א' ולמסיבות הסלוניות  בערבי ששי במתנ"ס ביקורי העיתים.

היום - ההורים כבר לא איתנו, הדירה בדובנוב גם לא. אני גר בצפון ברמת אביב ולהגיע בערב לסרט בסינמטק עבורנו זה כבר מסע אתגרי. חברי א. לעומת זאת גר במרומי מגדלי שרונה. הכי קרוב למחוזות ילדותי, הכי קרוב ללב האורבני התל אביבי, הכי גבוה מעל צירי התנועה הזמינים. מתאים בול  למי שבחרו להשקיע את כספי הילדים בדירה מרווחת באחד המגדלים הנבנים בשנים האחרונות סביב פארק שרונה במתחם למשדרגי דיור בגיל השלישי מחד ולבעלי הממון בעידן הסטרטאפ והקריפטו.

מגדלי שרונה מבית גינדי היו החלוצים. שלושה מגדלים, כמאה משפחות בכל מגדל, המתנוסס מעל שרונה מרקט – מרכז בילוי קולינרי עירוני שעדיין לא ממש הוכיח את רווחיותו; עם תחנת רכבת קלה צמודה  בשדרות יהודית, תחנת רכבת מרכזית בעזריאלי, וחניוני ענק עם נגישות למי שבאמת חייב להוציא את הרכב מהחניה הפרטית שלו.

בסמוך משלימים הקמת עוד מספר מרכזים דומים, עם שטחי משרדים בסגנון WEWORK, מגוון חברות יוקרה שהתמקמו בבניינים הטמפלרים הישנים  ששומרו בפארק הסמוך, וכמובן מסעדות יוקרה במחירים תואמים כמו קלארו, A, מושיק רוט וחלום מסעדת המישליין התל אביבית הראשונה שלו, ועשרות דוכני מזון במרכז הסעדה משותף בשרונה מרקט לסעודה אחרונה מתמשכת בעיר שלא עוצרת לעכל את כל הטעמים המגוונים במרקט.

במתחם שרונה המורחב מקבץ מגדלים, בלי לקפח אף אחד - ממתחם TLV בחשמונאים, עזריאלי בשרונה על בגין, מגדלי דה ווינצ'י,  מפרויקט לנדמרק המתאכלס בקרוב עד לקריית משרדי הממשלה על קפלן – בכולם תמצא קניונים צפופי קנייני בוקר, עובדי משרדים צעירים שחמושים בצהרים ב"תן ביס", וצעירים תאבי בירה וטראנס הממלאים הרחבה בערב בין מסעדת קלארו, גיירף החדשה שעברה מאבן גבירול למיקום פחות רווי טרקטורים, ומוזיאון הוויסקי.

המגדלים מעל, הפארק המושקע מתחת, המחירים הגבוהים בחנויות  שהותאמו לפרופיל לקוחות עובדי ההייטק  ואפילו הרכבת התחתית – מזכירים לנו את ניו יורק. מיני מנהטן. כרטיס לניו יורק יעלה לכם היום 1800 דולר. לשרונה – 6 ₪ באוטובוס אם אתם לא אזרחים וותיקים המשלמים 3 ₪ בלבד. והופ – הגעתם למנהטן בלי תור ארוך מול פקיד ההגירה הקשוח.
כמה זה עולה? פחות מאשר בניו יורק כמובן. מ"ר בממוצע כ-55 אלף ₪ במגדלים שבבניה (המקור – מדל"ן). דומה לאזורים בצפון העיר. אם לוקחים בחשבון שלא צריך שתי מכוניות והכל בטווח הליכה – לא ברור לי למה אני עדיין גר ברחובות שעוד מעט יתחילו לחפור בהם את תעלות המטרו ויהפכו את איכות חיינו לערמת עפר ואבק.

בעבר היו לדיירי שרונה תלונות נגד היזמים אשר מכרו להם מגדלי דירות, ובשינוי זריז אחרי המכירה הוסיפו להם את השרונה מרקט, שלא כולם אוהבים את העומס והריח שלו. אבל על טעם וריח אין מה להתווכח. מה גם שהתביעה של הקונים נגד הגינדינים עדיין מתבררת בבית משפט.

צעירי התעשיה המתוחכמת מעדיפים לעבוד בחברה בלב העיר. חברות כמו WIZ, META, אמזון, תדהר ואחרות בחרו להעביר המשרדים לשרונה. נגישות, חניה למי שלא מגיע על קורקינט, זמינות לפינוקי בלוטות הטעם והרבה נוף תל אביבי.

האמת – יש מה לקנא ביושבים במרומי המגדלים. הנוף, הנגישות, השקט שמעל. מצד שני , אני איש של חברותא, ושכנים שאני זוכר את שמם הפרטי ולא עוד אחד ממאה אלמונים בבניין ששקוע בטלפון שלו כל הדרך לקומה ה-40 שלו...

 

כמחצית מהגרים בדירות במגדלים הם שוכרים צעירים, העובדים בסביבה. במגדלים החדשים תפעיל העיריה גני ילדים בשטחם אותם היזמים התחייבו להעביר לשימוש ציבורי.  בצד המערבי של המתחם – ביה"ס עירוני א' הזכור לי לטובה מנעורי. בסיור בכבישי השכונה ראיתי כי החלו לבנות שם הרחבה ולהוסיף עוד 16 כיתות לימוד.

מנהלי התיכון משנות השבעים, פריד ובן צבי בטח שמחים וגאים בתיכון היוקרתי שהוסב לימים לתיכון לאומניות . למרות שהם עד היום לא התאוששו מההפתעה כי התלמיד הבינוני שקיבל בתקופתם ציון 7 בחיבור (כמו בשאר המקצועות) לימים מפרסם סיפורים תל אביביים מחויכים בעיתונות מכובדת על ימיו  בעירוני א'...

רגע לפני שאתם מתחילים לארוז ולעבור למיני מנהטן התל אביבית – DON'T. קחו בחשבון את דמי האחזקה חודשיים של אלפי שקלים, פקק תנועה ביציאה מהחניון אחה"צ של שעה פלוס, אנונימיות מושלמת במגדל של זרים ובדידות מדכאת בימים בהם אנחנו חייבים את הביחד הישראלי ולא הארכיטקטורה האמריקנית.

 

כשביל קרטר פוגש את פטריק קים

גיבורי נעורי, אנשי הפנטזיה הכי גברית שעיצבה את דמותי, החוברות שקראנו בשקיקה בשעורי תנ"ך מאחורי ספרי הלימוד, המודלים הספרותיים לכתיבה יצירתית, לימודי ההמשך לחוברות טרזן – היו כל כתבי ביל קרטר האקדוחן האמיץ מהמערב הפרוע בואך חוברות פטריק קים, הסוכן החשאי שבידיו הנוקשות שבר כל רעף וניצח כל נינג'ה מלוכסן.

לפני שהגשתי מועמדות לסיירת ה-101 או מטכ"ל, בטרם בחרתי להתנדב לשייטת 13 או לחילופין לקורס טייס – רציתי להיות השולף הכי מהיר במערב. עובדה, בפורים אימי קנתה לי כובע בוקרים ואבי הביא מהשוק חגורת אקדחים ושקית קפצ'ונים, איתם יכולתי לירות חופשי בחברי לדו-קרב בצהרי היום בגינת דובנוב. 

בימים לפני שכל נפץ הוא חשש לפיגוע, וכל זמזום הוא הקדמה לכטב"ם – לכל ילדון היה אקדח תופי אישי בין חנוכה לפסח, איתם היינו מתאמנים לשליפות מהירות  לקראת הגיוס לכיתה ב' או עד שנבין כי זה לא ממש מרשים את הילדה הכי יפה בכיתה.

 60 שנים לאחר מכן, חזרנו לימי האקדח על המותן. רק שעכשיו זה אקדח אמיתי לגמרי, ולא מדובר לאביזר פורימי אלא פיקוח נפש. השר לביטחון פנים מבקש מאיתנו שנלך חמושים באמת. על כל פיגוע שלא יבוא.
סחבק מזויין הרבה שנים. האקדח בכספת. פעם בשנתיים הוא יוצא לריענון במטווח, ופעם ביובל הוא יוצא כמבוגר אחראי לטיולים בביה"ס הנכדים.

השבוע הוזמנתי לצאת לעיר מעורבת. כמו ברלין של פעם, רק בלי גדר מחושמלת באמצע. מצד אחד אנשים עם כיפה, מצד שני אנשים עם כפיה. דו קיום מושלם עוד מימי הכנענים ודוד המלך.

על הבוקר הוספתי למכנסיים נרתיק לאקדח, סמוי אבל זמין. בעל נוכחות, אך רגוע. כמו האקדחים של ביל קרטר ידידי. רק שאצלי זה גלוק 26 עם 15 כדורים במחסנית, יותר ממה שהיה לשולף הכי מהיר במערב  בשני אקדחיו גם יחד.

בדרכי ליעד, עצרתי להתרענן בחנות נוחות בתחנת דלק. עשר דקות של התרעננות לגוף ולשלפוחית. כשחזרתי לרכב – תוך כדי התרווחות במושב הנהג הבנתי כי המכנס רופף משהו. לא כי רזיתי. האקדח איננו בנרתיק. אני בסרק מלא. איבדתי האקדח!

שתבינו. באחת חזרו לי כל הסיוטים מהטירונות בסדרת המכין של קורס טייס בבית נבאללה. האיומים על העונש הצפוי למי שיאבד כלי נשק, ישכח אותו לרגע ללא השגחה, לבד מהדחה מיידית מהקורס כמובן.

הפכתי את הרכב. חרשתי את חנות הרווחה. תחקרתי כל אחד מהנוכחים באזור. נאדה. יוק. אין נשק.

במחשבה שניה נזכרתי כי לפני שיצאתי לדרך ישבתי על כורסה עמוקה בבית למספר דקות, ומאוד קיוויתי כי האקדח  מונח שם, מחכה ומצפה שיחזירו אותו למקום מבטחים. אינשאללה.

בפגישה המרגשת שלכבודה יצאתי לדרך כבר לא הייתי מרוכז. המחשבות על האקדח האבוד הטרידו מאוד את ראשי. השיחה מול קצין המשטרה בה אני מנסה להסביר את הרשלנות שלי רצה אצלי כבר בראש. מתנצל. מודה. מבטיח. משלם קנס. מקבל שלילת רישיון נשק לשנים רבות. מוזמן לשיחה עם השר לביטחון פנים. מקבל שלושה חודשים בעבודות שירות באבטחת אוטובוס בקדומים. שיחת "יחסינו לאן" עם מדריך הירי שלי במטווח בפעם הבאה. מחשבות טורדניות לרוב עברו אצלי עד ששבתי הביתה. טרוד. לחוץ וכועס בעיקר על עצמי. איזה אידיוט אני.

אחדי 4 שעות של אי וודאות, עם שלפוחית מלאה מרוב לחץ, חזרתי הביתה. קודם כל רצתי לכורסה. כלום. גם על כל הכיסאות בבית לא היה שמץ של אקדח. זהו. מחר אני במשטרה. משתף את כל העולם כמה אני חסר אחריות.

אז הלכתי להתפנות בשירותים. לפחות לרוקן השלפוחית אם אין לי מחסנית לרוקן על המטרה.

ואז, כמו בסיפורי ההגדות. עברה לראשי המחשבה. אולי אני באמת קשיש מבולבל – והלכתי לבדוק את תכולת הכספת שלי.

האקדח היה במקומו הרגיל.

מאובטח ונעול כחוק.

פשוט יצאתי מהבית עם נרתיק נשק ריק.

בשום שלב לא פתחתי הכספת באותו  בוקר.

משהו שבחיים לא קרה לי, ומעכשיו גם לא יקרה.

בוודאות.

אני מעכשיו אצא עם אלת בייסבול גדולה להגנה עצמית. אותה אי אפשר לאבד ובטח שלא לשכוח. אקדחים זה כנראה מתאים יותר  לטקסס רנג'ר ביל קרטר וסגנו רינגו, או לילדים בפורים של שנות הששים.

 

 

תמונות – הזכויות שייכות להוצאת רמדור ושלגי. 

הרצאה בשלייקס

מה שטוב בלהיות גמלאי, לבד מהנחת מהנכדים ומנעמי השלישי בשלייקס או חופשי חודשי במחיר מצחיק – זה שדואגים לי לתעסוקה. הרצאות במועדוני  השכונה על ידי עיריית תל אביב, הצגות יומיות, טיולים חד יומיים למיטיבי לסת עם סיורים קצרי טווח בטבע שטוח מסלול וגם מועדון הגמלאים של מקום העבודה האחרון שלי.

חצי יום של קפה, נשנושים, חברותא, ושעה תמימה של  התכנסות בסגנון של – "אחי, אתה נראה מצוין למרות השמועות על מחלתך." ביום שכזה אתה פוגש את כל מי ששמחת להיפרד ממנו לתמיד עם הפרישה. אנשים שעבדו במחלקות אחרות ולא תמיד זכרת איך קוראים להם, אבל תחייך אליהם בחום. גמלאים שעבדת איתם עשרות שנים, ומעולם לא פגשת את בת זוגם – והינה אתה מגיע למפגש, והיא תלויה על זרועו. "נעים מאוד, גברת כהן!"

לאחרונה הוזמנתי לאירוע שכזה – בוקר של קפה והרצאה. כשהוזמנתי  לפני חודשיים בטח חשבו שכל החטופים יהיו כבר בביתם. הזמינו את זיו קורן  לשתף אותנו אודות פרויקט הצילומים שלו סביב מלחמת חרבות ברזל.  אנחנו מתכננים ומישהו מלמעלה צוחק. מאז שום דבר לא השתנה . בשדרות עדין נוחתים טילים עוינים , החטופים עדין בעזה ולמשפחות ייקח עוד הרבה זמן לחזור לביתם.

הצלם זיו קורן היה בין הראשונים שירדו דרומה בשביעי באוקטובר 23, חמוש במצלמות ובתמימות שלו זה לא יקרה. יגיע לשדרות, יהיה הצלם הראשון שהגיע לזירה אחרי שעקף את כל המחסומים על גבי אופנוע, ויחזור בערב לשתות קפה בתל אביב.  לצערנו, עד היום הוא לא מפסיק לצלם את המלחמה ההיא.

קורן תיעד את הקרבות, את החורבות, את משפחות החטופים, ההפגנות, אש ותימרות עשן באילון, מיצגים בצומת קפלן, מלחמת השיקום הבלתי נגמרת של הפצועים, והתקומה.

את כל זה מצליח קורן לדחוס בהרצאה של שעה, כשהצילומים רצים על המסך מאחוריו והוא משתף אותנו באירועים האישיים שלו. מהמארב בצומת הנגב, עם ווידאו מבוהל כשהוא שוכב על האספלט כשכדורי הנוח'בות שורקים מעל לראשו; קיבלנו את כל האלבום - מתיעוד ביקור ראשון של ניצולים בביתם השרוף, ועד לחתונת זוג פצועים קטועי רגל ימין שהחליטו כי האהבה תנצח.

לתערוכת הצילומים של קורן במרכז פרס לשלום לא הצלחתי לאסוף את עצמי ללכת. היה לי קשה נפשית. בהרצאה שלו הייתי מרותק. הוא בלב מפעל חייו. נראה כי הוא כבר לא עושה דבר – אלא רק מתעד, מסביר, מרצה, ומריץ את תערוכת צילומיו ברחבי העולם. חמישים תערוכות. לדבריו – חצי מהעולם כבר לא זוכרים את ה-7 באוקטובר והחצי השני לא מאמין לנו שזה בכלל קרה לנו. חייבים להמשיך לצלם. ולפרסם.

קורן צמוד למשפחות החטופים. מתעד את המחאה, הכאב והתסכול, התמיכה והעזרה – בתאום והסכמת כל מי שמתמסר לעדשה שלו.  ורובם אכן מאשרים לו לצלם אותם ברגעים אינטימיים, שרק צלמי מלחמה יודעים לקלוט, גם אם זאת תינוקת בת שנה וחצי שנשרפה ביחד עם זוג הוריה מבלון גז שהדליקו הנוח'בות האכזריים  בביתם -  ושעד היום הכוויות שלהם לא החלימו, אבל בקרוב תהיה לה אחות או אח חדשים. כי החיים חזקים מכל שונא ישראל.

חברי הגמלאים, וותיקי מלחמות בעצמם, הסג"מים של מלחמת יום כיפור, ישבו כמוני מרותקים לתמונות הזוועה. איך זה קרה לנו, שוב?

התאונה המטומטמת שלי

הסוף ברור. הייתה תאונה. שרדתי. אני אפילו כותב על זה. כך שזה באמת לא נורא. קורה. רק כל כך מיותר. וחבל שזה קרה דווקא לי.

אני לא מכיר נהג יותר זהיר ממני בעיר הזאת.  לפעמים אני חושש שיעצור אותי שוטר על שוטטות בכביש או בעוון מטרד תעבורתי שמאט את התנועה בעיר. נוהג באיטיות שמוציאה מהדעת את היושבת מאחורי, ממקם עצמי במרכז הכביש במקום הכי בטוח שיש, במרחבי האי וודאות התעבורתיים, במרחק בטוח מדלתות שנפתחות בפתאומיות ממכוניות חונות או מילדים שהחליטו להיפרד מההורים ומהחיים דווקא מול הגלגלים שלי.

בקיצור, מר בטיחות בדרכים. עלאק.

על הרומן המתמשך שלי עם הדו גלגלים עוד מגיל 16 כבר חלקתי איתכם חוויות פה. לאחרונה החלטתי שזהו. שני גלגלים זה לא בשבילי. חייב לעשות שינוי. משהו בטוח יותר. יציב. חזק. שורד. שייקח אותי בבטחה למעמקי העשור הבא של חיינו. כלומר, שאוכל להגיע לראות את שלמה ארצי בהיכל התרבות בלי לדאוג לחניה או עומסי תנועה. אז עברתי לרכב עם 3 גלגלים. עדיין קטנוע, רק שמקדימה יש לי שני גלגלים שמוסיפים לו יציבות. לכאורה. 

השבוע נפגשתי עם חבר ללאנץ׳. כלומר, שום דבר שם לא באמת ארוחה עסקית או תפריט מוזל. רק שאנחנו יושבים על הבר, משתטים עם הברמן, מחליפים זיכרונות בני חמישים שנים, מנסים לעשות תוכניות לחמישים הימים הבאים ומקטרים על פחות מדי שעות נכדים ויותר מדי שעות בקופת חולים. שיח מטרו-גריאטרי טיפוסי. 

עושים סבב צ׳ייסרים עם הברמן, בעל הבית, וחד הורית שישבה לידנו עם שני ילדים חמודים, מותשיי מועדים לשמחה, ואימם שלרגע התעוררה לחיים בעזרת שני קשישים סימפטיים.

והתאונה? איפה האירוע שהבטחתי לכם בפתיחה?

זה מיד מגיע. 

האירוע הכי מטומטם שיכול היה לקרות לי. 

אחרי שנפרדתי מהחבר, מהחד הורית, והברמן שקיבל 20% טיפ והתקדמתי לקטנוע שלי- ניסיתי לעשות את אשר אני עושה כבר חמישים שנה. להתניע ולחזור בשלום הביתה. 

קסדה, מעיל אופנוענים, מתיישב בזחיחות על המושב, ודוחף את הקטנוע ממצב חניה, להתחלת נסיעה. משהו באוטומט שצרוב אצלי במערכת ההפעלה. דוס 3.0 לפחות.

עוד לפני הנפילה הבנתי שמשהו לא טוב עומד לקרות. הכול בהילוך איטי חרוט לי בזיכרון. אני שם לב שהקטנוע עדיין אינו מונע. מתדרדר מכובד הקטנוע ולא מצליח לעצור אותו. אני לא יכול לתת גז בזריזות ולצאת מהסיטואציה. אני מתקדם בגלישה מפחידה עם גלגל קדמי אחד על הכביש והשני עדיין על המדרכה. הקטנוע כבד, נוטה לצד ואני מנסה לאזן אותו עם הרגל. 250 קילו החרא הזה שוקל. אני מנסה להתקדם קצת ולשפר זווית. מבין שזה הזמן למשוך בידית כיסא המפלט, כי הנפילה המבישה קרובה. ומקפץ לצד. מכבסת מילים יפה. אני משתטח אפיים לאספלט, ובלבי רק תפילה אחת. שאף אחד לא רואה אותי.

הקטנוע, שוכב בצד אחד. אני בצד השני. למזלי אין אף אחד בסביבה. אין נזקי גוף. אין נזקי פח. רק האגו שלי פגוע אנושות. איך. איך. איך מכולם, דווקא לי זה קרה?

לא. דיסקליימר משפטי חשוב. לאירוע אין כל קשר לשני הצ׳ייסרים ששתיתי. זה אפילו לא דגדג את הכבד שלי.

לבד משיקום האגו עליו אצטרך לעבוד בעזרתכם עוד הרבה זמן, הייתה לי בעיה כבדה. איך מרימים עכשיו את החרא הכבד הזה למצב נהיגה?

אז זוכרים את הברמן הנחמד מקפה ״נלסון״ במערכה הראשונה?

זכרתי שהוא סיפר לי כי גם הוא אופנוען. חזרתי אליו מבויש קצת וביקשתי ממני לבוא לדקה למדרכה ממול. בדרך ראיתי עוד צעיר רחב כתפיים סימפטי, וביחד הרמנו את הכלי למצבו הטבעי. על שלושת גלגליו. 

את האגו שלי שהיה מרוח מדמם על הכביש, אפילו לא ביקשתי מהם לנסות להרים.

אגב, לכל הנשמות הטובות שכרגע מקלידות לי את עצת הזהב, למכור את הקטנוע ולעבור למוניות. תודה, הכול מכתוב.

י. חבר שלי, מלך הזהירות, מבוגר ממני בעשר שנים, העורך הראשון שלי במעריב, עבר להתנועע בקלנועית. עם המטפלת שלו, הצליח להתהפך על המדרכה בקריית אונו ולהיפצע קלות. לי. ולמטפלת שלום.

כך שזה לא ממש משנה על מה אתה רוכב. הרלי דייוידסון או כיסא חשמלי ממונע.

הכול, בעזרת השם, מכתוב.

 

טנגו יפואי

רגע לפני החניון של אצטדיון בלומפילד, במקום לעודד את הפועל תל אביב אנחנו פונים למועדון המוזיקלי "טסה" לערב ג'אז חושני. הופעה של אומנים מהשורה הראשונה בעולם, בעברית מקומית ובמחיר של פחות ממאה ש"ח לכרטיס. אורלי חברתנו החליטה לפתוח שולחן חברים קטן. געגוע לשגרה. כמו פעם. לפני שבכל מוצ"ש התחלנו לצאת מהבית עם הדגל ביד. הצטרפנו. 

אודליה אליעזרוב סבר וגלעד דובצקי  בערב מוזיקה ארגנטינאית של אסטור פיצואלה. גיבור הטנגו הדרום אמריקאי. Tiempo de Argentina זה השם הלועזי, או ביפואית - קצב ארגנטינאי. אודליה על הפסנתר ושירה, גלעד על כלי ההקשה ואנחנו על הבר של "טסה" שביפו. מקום אינטימי של כשבעים אורחים, פסנתר כנף ומתופף מדליק שישב על קופסת הקחון והפך כל טנגו לקצבי יותר, עד שלרגע ציפיתי שאל פצ'ינו העיוור מ"ניחוח אישה" יעלה על הרחבה הקטנה בריקוד טנגו מסעיר בשיר הנושא שנוגן  - "בגלל ראש אחד" . אולה!

ערב ארגנטינאי, חייו של  פיצואלה השזורים בשיריו ומסופרים על ידי אודליה בין המנגינות, בקצבי טנגו לטיני. מוזיקה מסעירת חושים, בבר חדש עם שפע חניה סביבו. מה יכול להיות יותר יפואי מזה?

על הקצב אחראי גלעד דובצקי, אחד מעשרת נגני כלי ההקשה הטובים בעולם. במקום מערכת תופים קלאסית הוא הביא להופעה  מערכת קטנה וקומפקטית המתאימה יותר לטנגו ולבמה הקטנה.  למי שלא מכיר, הקחון הוא כלי הקשה בצורת קופסה מעץ שמקורו במוזיקה הלטינו-אמריקאית. תחליף למערכת תופים שלמה ומאפשר למתופף לשבת עליו בזמן הנגינה.

באי הוודאות של דצמבר 24', כשגורל החטופים מפרפר בין עסקה לחרפה, כשקודם לטנגו שמענו בכיכר החטופים את זעקת המשפחות - בהחלט יש מקום לטנגו החדש של פיצואלה המשלב את הטנגו המוכר לנו מחתונות השבט למקצב הג'אז המודרני ומוזיקה קלאסית מתחדשת. שמרנות קצבית עם תנועות אגן ליברליות והרבה מצ'ואיזם. 
וואוו. לא מובן איך לפרח קירות במסיבות שכמוני יוצאות כאלו מילים על ריקוד ומוזיקה. אזהרת קריאה. הכותב אינו רקדן ובטח לא פסנתרן. ובכל זאת - אודליה וגלעד הסעירו את חושינו במופע היפואי שלהם. או שהיה זה היין הטעים שדאגו חברי כי אשתה במהלך הערב,  עד לא ידע. אישית - אני ממליץ על המופע. חמש אוקטבות בסולם אבידר. 

הקהל בערב החושני הזה היה וותיק. לבד מהמלצרים הצעירים, רובנו כבר בגיל הפטור ממילואים ומאוהבי הג'אנר של הטנגו על פני מסיבות טבע. הבת שלנו במקביל חגגה באותו הזמן אי שם בלב הנגב הדרומי במסיבת טבע עם חבריה, סטודנטים מחורפני מאות ימי מילואים בשנה שמחפשים רגע מוזיקלי קצר במסעם הבלתי אפשרי בין גבעת רם והר הצופים למרומי החרמון הסורי בואך ג'אבל דרוז.

אגב, אם כבר ריקודים וחגיגות -  אז איפה אתם בסילבסטר?

אוהבים שמפניה?

עם מי תתנשקו בחצות?

אתם בכלל בעניין של מסיבת  ריקודים, ארוחה 8 מנות במחירי ראש השנה או ערב אינטימי עם כמה חברים אצלכם בסלון?

למסיבת סוף  שנה בהנגר 17 אזלו הכרטיסים. גם למסיבה בדיזנגוף סנטר. אבל אל תתייאשו. חיפוש קטן בגוגל ותמצאו את הדי ג'יי שמתאים לרף הדיכאון שלכם.  למסיבות המפזזים הרבות ברחבי העיר  אפשר עדיין להשיג  כרטיסים ברשת במחיר 250 ש"ח לזוג, ואם אתם מתעקשים על קאווייר בולוגה איכותי - יש כמדי שנה שפע אירועי נובי גוד לקהילת יוצאי מוסקבה ו-USSR, בחזרה לברית המועצות בארוחה שאינה נגמרת ובמחירים שאין להם סוף.

צילומים: 
קרדיט: טל וימן 

צילומים  - שלומי אבידר