יש רגע מסוים בבקרת טיסה שבו המסך מפסיק להיות אוסף של נקודות ירוקות והופך למציאות חיה. זה הרגע שבו ה"מטרה" מזוהה, והאחריות עוברת מהמכונה לאצבעות של הבקר. אני נזכר בלילות ביב"א שבפסגת הר מירון. הייתי שם בקר אזרחי למעלה משלושים שנה, מסדר את השמיים בהפרדות מסודרות בין רצף המטוסים הנכנסים לשצף המטוסים היוצאים, בצורה בטוחה ויעילה. בין המשמרות, בזמן שדאגתי שאלפי נוסעים יגיעו ליעדם בשלום, מצאתי את עצמי מתגעגע למחוזות התיירות ההם, אלו שחלמתי עליהם בזמן שצפיתי בהם חולפים על המכ"ם שלי. אז, בשנות ה-70 וה-80, המלחמה האווירית הייתה שייכת לאנשי המקצוע באולמות האפלים. מסכי המכ"ם של בנות השבעים, עם הבליפים הירוקים ומערכות זיהוי עמית-טורף, התחלפו במהלך השנים לחוזי ממוחשב, ללא קרן מסתובבת המוזנת מאנטנת מכ"ם קורנת המוצבת על פסגת ההר. היום התמונה האווירית היא עיבוד ממוחשב של מאות מקורות המזינים את מיקום המטוסים למאגר חכם ביותר. כולם רואים את כולם. המערכת משתפת מיקום, מהירות, גובה ועוד נתונים שהטייס האוטומטי הממוחשב יודע לעדכן את חבריו מעולמות ה-AI הטסים בשמיים. הטייסים רק נהני...