אחרי סופ"ש מאתגר במיוחד בעיר הכי גאה בעולם, אני מנסה להבין איפה אנחנו עומדים בתוך התמרון הזה שנקרא "החיים". אנחנו כבר עמוק בתוך מלחמת ה-AI הראשונה, המשך ישיר למלחמת 12 הימים ההיא שפשוט סירבה להסתיים והפכה לרוטינה של טילים וטכנולוגיה. מצד אחד - ישראל וארה"ב, ה"סופר-טראמפ" והטובים; מצד שני - החמאס, חיזבאללה, החות'ים וכמובן המנצח על התזמורת מטהרן. הטובים נגד הרעים, הגאווה התל אביבית נגד רודפי הלהט"בים השיעים. לפעמים אני עוצם עיניים ומדמיין את מצעד הגאווה הישראלי צועד בגאון בשמי טהרן, אבל אז אני פוקח אותן ומגלה שהקפוצ'ינו שלי בלב תל אביב עולה עכשיו 18 ש"ח. רחוק, רחוק מדי מהימים שבהם קופיקס פינקו אותנו באותה כוס בדיוק תמורת חמישה שקלים בודדים.
פעם, בגלגול הקודם, "פינוי בינוי" היה שם קוד לתהליך מורט עצבים של שדרוג מגורים. חמש שנים של אסיפות דיירים במקלט המעופש, עוד חמש שנים של שכנוע שכנים סרבנים שפחדו מהשינוי, ומאבק עיקש במתנגדי תמ"ע 38 למיניהם. היום? המציאות הרבה יותר יעילה, בדרכה האכזרית. מטח איראני אחד שמשטח את הבניין כמעט עד ליסודות המקלט, והפלא ופלא: בעזרת העירייה, הטרקטורים כבר עולים על המגרש למחרת בבוקר. אין ביורוקרטיה, אין סרבנים, רק פרצלציה חדשה בדרך לבניין העתידי, שבו הדיירים ינחתו תוך שנתיים, בלי הרבה מטען רגשי או פיזי, פשוט כי הכל נשאר תחת ההריסות.
בינתיים, ברחובות שמסביב, מסתובבים ההורים המיואשים. הילדים שלהם לא ראו לוח וגיר מאז השיעול הראשון של הקורונה, ומאז הם רק מקרטעים בדרך חזרה למערכת חינוך ששכחה איך היא נראית, כשהחברים הכי טובים שלהם הם כבר לא מהכיתה, אלא אלו שהכירו לאחרונה בממ"ק הצפוף או במסיבה מאולתרת בחניון הבימה במינוס 4.
בשבת בבוקר, התוכנית המקורית שלנו הייתה קפה עם ש., חבר שגר אי שם מעבר ליערות בן שמן, בישוב עם ניחוח קל של מיליטריסטי&קפלניסטי, רעות. המקום הזה הוא סוג של מאחז נהנתני שנבנה בשנות השמונים העליזות, תקופה שבה "ממ"ד" הייתה מילה גסה שכמעט ולא נאמרה בקול. "נערי גבעות" חיוביים בצבא קבע, שתמורת חתימת קבע ארוכת טווח יכלו לקנות בית בכפר בסבסוד קל.
כדי לצאת ידי חובה, הקימו שם אז מקלטים במרכז הכביש ההולנדי הפנימי, כאלה שבמרוצת השנים הוסבו בחלקם לבתי כנסת או למועדוני נוער. בשנים הראשונות של רעות ומכבים, לנוער באמת לא היה לאן לצאת בסופי שבוע, למעט תפילות חרישיות לבורא עולם או סידור הראש עם ערק ווודקה שנמכרו אז בזול, הרבה לפני שהגאון יאיר לפיד החליט להכפיל את מחירם ולהרוס את המסיבה.
חשבנו לחפש שם מפלט בשבת בבוקר, כי מי לעזאזל ישגר טילים על חור שחור ומשעמם כזה? זהו ישוב קהילתי שבו גרתי חמש שנים בצעירותי, כשהייתי סוג של חלוץ מודרני. במסגרת פרויקט "חומה ומגדל" בנוסח שנות השמונים, נטעתי שם וילה מפוארת כפסע מבני דודנו בכפר בית סירא. שלושה מפלסים של בורגנות מזוקקת בכפר עם המון מפלסים של גאווה ציונית מגשימת חלום. החלום של הרצל, של תנועת מכבי (מכבי העולמית לא מכבי תל אביב חס וחלילה) ובעיקר החלום של ההורים שלנו - שנזכה סוף סוף לגור בבית משלנו במרחבים הפתוחים. אבל אחרי טיל המצרר של ערב שבת בשמי תל אביב, הבנו שאולי עוד לא הגיע הזמן לטיולי סופ"ש. עדיף להתאמץ ולמצוא שולחן פנוי בארקפה שבמרכז שוסטר מאשר להשתטח לצד כביש מספר 1 בואך רעות-מכבים.
הבריסטה בשוסטר כבר מזמן החליף את הסינר האופנתי בכפל"ד ממותג, והוא מגיש לי מקיאטו עם רסיסי שוקולד שנראים חשוד משונה כמו רסיסי היירוט מאתמול בלילה. השאלה הגדולה היא כבר לא "חלב שקדים או דל שומן", אלא האם לשבת ולהמר על הקפאין החם בתוך הקזינו האיראני, לקחת TOGO מהיר בדרך לשום מקום למקרה של התרעה חמה, או פשוט לרוץ למסיבה הבאה במקלט במינוס 4.
אני נשאר כאן בינתיים עם הקפאין והציניות, מחכה לראות אם המטח הבא יתפוס אותי עם המאפה ביד או בדרך לפרצלציה המהירה ביהודה הלוי.
העיקר שהקפה חם.
הערה אישית -
חברים, עוד טור אישי במרחב התל אביבי, באי של אי וודאות מוחלטת לגבי עתידנו כי בחיי שאף אחד לא יודע מה יקרה פה מחר. הלב שלי עם כל מי שאיבד את ביתו, שיושב במקלט בבית בגליל ומקלל את החיזבאללה, לפצועים ולמשפחות השכולות - כאזרח וותיק הנמצא למזלי באזור בטוח יחסית, באמת שאין לי מה לעשות עכשיו אלא לחייך ולקוות שיהיה לנו טוב והמטח האחרון ייפול בשטח פתוח בימים הקרובים, אחרי שנסיר את האיום הקיומי האיראני מעלינו.
תגובות