אחדים מחברי הטובים והמוצלחים כבר לא גרים בארץ. הם הבינו כי אם הם רוצים להיות באמת עשירים, פה זה קצת צפוף, מוגבל, עם מדרגות מס בלתי הגיוניות, נימוסי רחוב לא מקובלים, אלימות בבתי הספר וחוסר ביטחון בערב בסמטאות אפלות. בקיצור, עדיף לגור בפרבר של וושינגטון או פנטהאוז בבנגקוק, בואך מרינה בברצלונה. רק לא בעומר, צהלה או נווה צדק.
בקבוצות הוואטסאפ עם חברים מעבר לים זרמו בשנת הקורונה הרבה גניחות של געגוע, לחברים, להורים שכמובן נשארו פה, לסגרים הבלתי ברורים וגחמות הקורונה של ביבי, הרבה ביקורת וזעזוע מההתנהלות אצלנו, הבידוד של הוריהם, הילדים בחל״ת והנכד שלומד בזום עוד מעט שנה, בתי החולים הצפופים והחשש לקריסת הדמוקרטיה. הם ממשיכים להתעשר באי שם, ואנחנו להתנצל.
למה נתב״ג סגור, למה נתב״ג פרוץ לרווחה, למה הדוסים חוגגים, למה צעירי תל אביב משחקים מטקות על שפת הים, למה אל על לא טסה, למה מכרו את אלעל, למה נתנו לפייזר גישה למאגרי המידע, למה יש בארדאק בתורי החיסונים ולמה אימא שלהם עדיין סגורה בבית האבות בלי זכות לביקורים? כלומר, אילו הילדים לא היו בחו״ל, אז הם בטח היו קופצים לבקר אותם , כאילו אין הגבלות.
מזל שלחברים היו כל הזמן כל כך הרבה שאלות, ביקורות הצעות, בקשות, וסתם שעות אבודות של זום מתמשך בין דירתנו הצנועה בארצנו הנגועה, לגינת אחוזת האוליגרך שלמד איתי במגמה ראלית לפני ארבעים שנה ואנחנו עדיין חברים.
בשלב מסוים הרגשתי שינוי מגמה. התלונות התמקדו בחוסר היכולת שלהם לחזור לפה. אז מה אם הם ויתרו על הדרכון הישראלי? כאילו, מה? שלוש שנים בהנדסה קרבית וסיכת מ"מ לא מקנה זכות שיבה לביקור קצר עד שיעבור הוירוס? ולמה באמת הם צריכים בידוד במלונית, בידוד זה לברוקולינאים. אחרי שהתגברו על זה, הם מבקשים שאמצא איפה מחסנים ישראלים לשעבר. אז מה אם הם כבר לא משלמים פה לביטוח לאומי או לקופת חולים כבר 15 שנה?
הקורונה הזכירה לנו את העובדה הבסיסית. ישראלי זה לא לאום. זאת זהות, זכות לכל החיים, מצב צבירה שאינו מושפע ממקום מגוריך, צבע הדרכון שאתה מחזיק או הקלפי בו אתה מצביע. החברים שלי מהתור בבקו״מ, מעירוני א, מצופי דיזנגוף, מהר אריכא או מהקפה השכונתי בו אני שורץ כבר עשרים שנה ברמת אביב - כל ישראל חברים, זאת לא רק הכותרת של אליאנס- החברים שלנו, החבר׳ה, הם לכל החיים. לפחות עד האקזוטי הגדול שבעקבותיו הם ירכשו מטוס פרטי ויחזרו לגור בארץ, עם רמת ניידות גבוהה בין לונדון, קפריסין, סינגפור והשאטו החדש שקנו באלפים האיטלקיים.
זה ממש לא חשוב אם הם הצליחו להגיע לארץ בארבעת הבחירות האחרונות, תמיד יש להם מה לומר. כמו לכולנו. הם הרי תורמים למפגינים בבלפור, לתנועה לאיכות השלטון, לאוניברסיטת באר שבע וסיירת גולני בה נפצע הבן שלהם לפני שנים. לשמחתנו, לבן שלום, הסיירת מאובזרת, והתרומות ממשיכות לזרום. זה שהם גרים במלון חדש שהקימו בכרתים בעשור האחרון לא הרחיק אותם מאיתנו בכלום.
סיפרתי פה בשנת הקורונה על חמשת החברים המשמעותיים של כולנו. חמישה. כל השאר הם מכרים, שכנים, מועמדים להיכנס לחמישייה, אבל חברים אין לי הרבה. זה באמת לא משנה אם החבר שלי הוא רב רפורמי במנהטן שעדיין מחכה להתחסן שם, או מדריך פיקוח טיסה בפרנקפורט שם התורים לחיסון ראשון נדחו לאחרונה למאי בשנה הבאה, כולם ישראלים שבקרוב יקפצו ארצה לבקר. את ההורים, את הנכדים, את האחות הערביה שתזריק להם חיסון במרפאה באיכילוב, כי הם משלנו. מגיע להם. כל המציל נפש אחת בישראל, זוכה בקולו בבחירות הבאות שיגיעו. בטוח יגיעו. וגם החברים שלי יגיעו.
יספרו כמה כיף לגור שם. מעבר לים. במקום שהכל עובד כמו שעון שוויצרי. שמשם אפשר לשבת ולקטר, לייעץ, להציע, להתגעגע, לצבור עוד, ולתכנן את היום בו ינחתו לתמיד. השיבה הביתה. למוכר , הידוע והאהוב. אלינו.
צילום – חברי נח דולינסקי Noah Dolinsky 2021 © https://noahdolinsky.com/
תגובות