הפיצה הכי טובה בנפולי

אמ"לק* קלאסי. המון מילים, רק חוויות, בלי דעה, רק זיכרונות ופנטזיות מוטוריות במלכודות תיירים בחופים איטלקיים נטולי חו"ל וללא צליל שחקני מטקות כמו בחוף הצוק. לא מומלץ לקרוא אלא אם אתם אוהבי החיים הטובים, עם נשמה מוטורית רומנטית, וחובבי פסטיבל סן רמו לשעבר. לכל מי שנשאר איתי עד עכשיו, גראציה!

ג'וליה רוברטס לא הייתה מגדירה את זה טוב יותר. לאהוב, להתפלל ולאכול פיצה בנפולי. נחמד, אבל אכלתי פיצות טעימות לא פחות, גם בתל אביב.

אבל לא זה הסיפור. לא נוסעים לנפולי בשביל פיצה. עיר עם תדמית של חאן יונס, רמת בטחון אישי של ג'נין, ארכיטקטורה רומאית אגרסיבית הדורשת פינוי בינוי תל אביבי עוצמתי של רוב העיר, נוף המזכיר מפרץ חיפאי עם ספינות מלחמה אמריקאיות, והמון תיירים שמחפשים את הפיצה המושלמת שרק המקומיים מכירים. ברור.

סוף שבוע שמשי, שווקים עמוסי משפחות וטיילים, אנשים בעלי טמפרמנט ים תיכוני, כלומר כמו הישראלים, רק בלטינית המלווה בדיבוב עצמי עם תנועות ידים במרחב. עם שהמציא את הפסטה וקסמי האפיה, אומה תוססת, שמאז ימי מצדה וטיטוס לא ממש חברים שלנו אלא בארוויזיון או בג'ירו איטליה.

שנים שאני סוחב משאלה בלתי ממומשת. להנות מחופי אמלפי ופוזיטנו. רק שאף אחד לא סיפר לי כי לחופים האלה מגיעים ב"דרך אמאלפי", כביש ברוחב שרק שתי וספות יכולות לנסוע בו בביטחה מבלי לחשוש מטבילה במי הים התיכון עקב צניחה מצוק גבוה.

הוזהרתי לא לשכור רכב הגדול מפיאט 500, ולהצטייד בהרבה סבלנות לנהיגה איטית במהירות מיירבית של 30 קמ"ש...

קטן עלי. הרי למדתי נהיגה אצל המורה מרקו מהאקדמיה לנהיגה "נשר" ברחוב אבן גבירול בתל אביב סיטי. מרקו שלימד אותי לזנק בעליה, להכניס כל אוטו לחניה רק במבט במראה לאחור מבלי לסובב הצוואר, ובעיקר להחליף ההילוכים במכונית הלארק סטודיבייקר דגם 1969 איתה עברנו כול בני המחזור שלי בתיכון טסט במועד א' סביב כיכר חולון, אימת תלמידי הנהיגה בזמני.

אז בפיאט ששכרנו יש היום 6 הילוכים ולא רק שלושה כמו פעם בלארק, והווייז מנחה אותך ולא מרקו, אבל בכל פעם שאני מוריד הילוך בסיבוב בעליה תלולה תוך מבט מהיר במראה וחרדה פן אפגע ברוכב אופניים איטלקי המתאמן לג'ירו איטליה - אני מברך את מרקו ז"ל שטרח והזכיר לי כל שיעור, "שתי ידים על ההגה, גם בסיבוב!".

אז ברומא התנהג כאיטלקי, בנפולי אכול פיצה עם המקומיים, ובאמלפי, חובה לומר את תפילת הדרך לפני שיוצאים לדרך בין אלפי המכוניות. מחשש לתאונה בסוף השבוע העמוס בו ביקרתי באזור מצאתי דרך לעקוף הצורך בנהיגה במסלול המאתגר. לקחנו מעבורת המנחיתה את מאות התיירים על חופי פוזיטנו, בצהלה לסיור בגלריות אמנות של הביוקר ובוטיקי אופנה במידות של דוגמניות צמרת ושחקני קולנוע דקיקים שלא טועמים פאסטה או פיצות.

בדרכנו בחזרה למלון, בחרנו לעלות על אוטובוס לאורך דרך אמאלפי, לחוות את הנס, איך רכב שכזה מצליח להתפתל בדרך הצרה, דו סיטרית, לצד המצוק. אם פעם חשבתי שלהיות טייס קרב, זה הטופ - דעתי השתנתה. להיות נהג אוטובוס בדרך אמאלפי, זאת אמנות הנהיגה. בלי משחת סיכה לעבור במנהרות הצרות שבצוקי החוף, ובלי להתרגז על האופנוענים שעוקפים אותו כל הזמן על פס לבן כמובן, הוא מצליח להביא אותנו בשלום, בלי מריבות אגו עם נהגים, למי זכות הקדימה, ומי נתן לך בכלל רשיון נהיגה!!!??? (מרקו כמובן, אלא מי?)

אגב, כשאומרים לך פיאט 500, ששמו המקורי היה "טופולינו" בגודל מינימלי, כדאי לוודא שזה לא 500X, אותו הדבר, רק על סטרואידים, ענק, דגם של מיני דינוזאור איטלקי, תוספת משמעותית של X מכפילת גודל, שאנחנו קיבלנו לרווחתנו בחברת ההשכרה, מפנק ביותר עד שמבינים כי הקטנצ'יק של פעם היה עושה יותר טוב שם את העבודה...

*אמ"לק =תגובת דור ה- Y והלאה על טקסט שאינו מסתיים במהלך ביקור בשרותים או בהפסקת הפרסומות של חתונמי